בסוף השבוע יציינו יהודי אתיופיה את חג הסיגד שבאופן מסורתי נחגג בדיוק 50 ימים אחרי יום הכיפורים. החג מציין את יום מתן תורה במסורת האתיופית וחוגגים אותו ברוב כבוד והדר. ריקי, אמנית ופעילה חברתית, מכינה חגיגה גדולה כאן בניו יורק אבל לא שוכחת את החלום הגדול שהיה מאז ומתמיד לקהילה האתיופית, לעלות לישראל.

כשהיא נבחרה כילדה להיות זו שעולה ראשונה, היא לא ממש הבינה מה זה אומר. היא עלתה עם עוד 24 ילדים. האפשרות לשמור על קשר עם המשפחה באתיופיה הייתה כמעט בלתי אפשרית. ריקי מתארת את השיחות עם בני המשפחה כרגע מיוחל שהגיע כל כמה חודשים בלבד.

אחרי חצי שנה במשרד קליטה, עברה לפנימיה ומשפחה מאמצת בהרצליה. "התגעגעתי מאוד", היא מתארת. "כל הזמן חשבתי שהם יגיעו וזה לא קרה".

לא קשה לנחש שלא היה פשוט להיות אז ילדה אתיופית במשפחה מאמצת וגעגוע גדול. ריקי מספרת שעד היום הסימנים של אותם ימים ניכרים בה. "זה היה כאב גדול. יש לי עד היום נפיחות מתחת לעיניים, לדעתי רק כי בכיתי כל לילה. כשאת גודלת באתיופיה", היא מסבירה, "ילדים לא מדברים עם ההורים שלהם. זו נחשבת חוצפה. אז בישראל בכיתי ושתקתי. ההורים המאמצים שלי לא ידעו מה עובר עליי. העברית גם לא הייתה טובה מספיק ואני זוכרת שאמי המאמצת נהגה לשבת לידי ולבכות איתי ביחד...עכשיו אנחנו מדברות על זה הרבה יותר".

גזענות היא לא ממש זוכרת. "אז כולם בישראל היו במעמדות שיוויוניות. המעמד הכלכלי היה זהה פחות או יותר, ישראל הייתה צעירה יותר, הרגיש כמו משפחה יותר. היו הרבה אנשים טובים שרצו לעזור".

כך גדלה בישראל, הגשימה את החלום הגדול של כל יהודי אתיופי. "כשאתה יהודי באתיופיה, כל יום אתה מדבר על ירושלים, כל הכמיהות שלך מכוונות לשיבה לירושלים. אתה הכי ציוני שיש". כשהייתה בת 19, החליטה בעצמה לחזור לאתיופיה ולעזור גם להוריה להגשים את החלום ולהגיע לישראל. "נלחמתי שיעלו", היא מתארת. "חודשים חיכיתי בתורי ההגירה, שילמתי שוחד לאנשי ממשלה, הפעלתי כל איש קשר שרק יכולתי. בתום תהליך ארוך, רק ההורים שלי קיבלו את אישור העלייה לישראל".

ההורים הגיעו סופסופ לישראל ולראשונה זכתה לחיות לצד הוריה. אבל אז החלה להגיע לארה"ב לעיתים תכופות. היא עבדה בסוכנות, התחברה לנשות הדסה וארגונים נוספים. היא עברה ברחבי ארה"ב כדי להרצות בהילל ובמוסדות שונים, וכשזכתה בהגרלת גרין קארד, חשבה שיש לזה, כנראה, סיבה.

היא השתקעה בניו יורק והקימה את הארגון "חסידה שמלה", ארגון ליהודי אתיופיה שחיים בארה"ב. "בכל סיורי כאן נחשפתי ליהודי אתיופיה, בעיקר אתיופים ישראלים, שמגיעים ומספרים על הבעיה שלהם להיתמע בקהילה היהודית. לא הייתה מודעות גדולה להיהודי אתיופיה ובבתי הכנסת לא חשבו שהם יהודים. אפילו בארה"ב רוב היהודים הם לבנים ולא ראו אותם כשווים". שמו של הארגון נבחר בגלל מה שריקי חשבה, מחבר בין כולם. "משמעות השם היא כמו חסידה, חסידה. המילה שמלה פרושה חסידה. באתיופיה, רואים לסידות שעפו מישראל לאתיופיה. היהודים באתיופיה כל כך ציונים שיש שיר שנוהגים לחזור ולשיר- שמלה, שמלה (חסידה, חסידה), ספרי איך ירושלים שלנו. זו המהות וזה העיקר. אתיופים יהודים יעשו הכל בשביל ישראל".

במסגרת ארגון "חסידה שמלה" ריקי מצליחה לגייס מלגות, לערוך אירועים והרצאות, ובעיקר כפי שהיא מספרת, "לסייע ליהודי אתיופיה בכל מה שיגרום להם להרגיש שהם חלק. לחבר אותם לתרבות, לפתוח בפניהם יותר אפשרויות ולהפוך אותם לקהילה מגובשת ופתוחה. אנחנו מכוונים לאינטגרציה. אנחנו מחוברים לבתי כנסת בעיר, אנחנו עורכים אירועים משותפים. התחלנו בשנת 2005 עם 15 אנשים ובסך הכל 300 חברי קהילה אתיופית ברחבי ארה"ב. היום כבר יש לנו 500 חברים ויותר מ-1500 יהודים אתיופים, ישראלים בעיקר, ברחבי ארה"ב וקנדה".

ריקי קוייותה שהאגון יוכר כארגון ללא מטרות רווח שיכול לשמר את התרבות הייחודית ולהוביל אינטגרציה אמיתית. עד היום היא עומלת ולא בתנאים נוחים במיוחד, כדי לעשות את זה. "אין לנו תקציב, אבל אנחנו עוזרים לקבל, לייעץ, לכוון ואנחנו דואגים לשמר ולהעשיר את האלמנטים החשובים של התרבות".

בסופהשבוע יחגגו את הסיגד, פסטיבל יהודי אתיופי, אירוע יהודי חגיגי ועתיק שבשנים האחרונות הוכר גם כחג רשמי בישראל. בחג הסיגד נהגו יהודי אתיופיה להתפלל לשיבה לציון. הקהילה כולה עורכת חשבון נפש, בתקווה לזכות לצאת מן הגלות ולעלות לירושלים. חטאי חברי הקהילה מתכפרים ונסלחים ביום הכיפורים וב-50 ימי התשובה שאחריו, וביום ה-50, בתום חשבון הנפש הציבורי, שבה העדה אל חוויית יום הכיפורים בתפילות ובצום.

כאן בניו יורק מתכננים ריקי והארגון כמה ימי עיון ותרבות לכבוד החג. "לאורך השנים אנחנו עושים סופי שבוע של תרבות והכוונה. סיגד בארץ זה חג לאומי ואנחנו מראים כאן את החשיבות שלו עבור יהודי אתיופיה. במידה רבה הימים האלו כאן מוקדשים לחיבור הטבעי כל כך שצריך להיות בין הקהילה של יהודי אתיופיה לקהילות היהודיות בכלל. אנחנו מאמינים באינטגרציה. אנחנו גאים וחולקים בימים האלו את התרבות שלנו. אנחנו מאמינים בלחלוק ולשמוע על אחרים"

לפרטים נוספים והצטרפות: chasmell.webs.com