שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "אל תירא עבדי יעקב". האוטוביוגרפיה של יעקב נאמן
    המשפחה שעלתה לארץ, הילדות בתל אביב של שנות הארבעים והעונש שהוא לא ישכח לעולם. לפני מותו כתב יעקב נאמן, שר המשפטים והאוצר לשעבר, את סיפור חייו וכעת הוא יוצא לאור. קטע מהפרק הראשון

    לפני יומיים הלך לעולמו שר האוצר והמשפטים לשעבר, יעקב נאמן. לפני מותו כתב נאמן את ספר האוטוביוגרפי, "אל תירא עבדי יעקב", שיצא השבוע לחנויות. לפניכם חלק מהפרק הראשון מהספר: "משדרות רוטשילד לצומת גולני":

     

     

    תורה וציונות גם יחד

    שנת ת"ש יצאה לדרך ברגל שמאל. חום כבד שרר בתל אביב בשני ימי ראש השנה, ושבת לוהטת באה בעקבותיהם. מצחי האנשים נטפו זיעה. הבלוקים של הקרח הפשירו במקררים והפכו למים. שבועיים קודם לכן פלש צבא גרמניה לפולין, ובעוד שלושה שבועות יסיים לכבוש אותה, כמעט ללא התנגדות. "ימי ראש השנה היו ניכרים מאוד בתל אביב", כתב אחד מעורכי העיתון "הצופה" בבוקר יום ראשון.

     

    "מצב השעה אָצַל נימה מיוחדת על 'הימים הנוראים'. הלבבות היו נתונים לאחינו בפולין, הנאחזים בלהבות אש המלחמה... התפילות נאמרו ברגש ובכוונה. בייחוד הפסוקים: 'ועל המדינות בו ייאמר איזו לחֶרֶב ואיזו לשלום', 'והסר מעלינו אויב, חֶרֶב ודֶבֶר ורָעָב ויָגון, והסר שטן מלפנינו ומאַחֲרינו', וכיוצא בהם".

     

    "שואה איומה ירדה על מיליונים של יהודי פולין", נכתב ב"דבר היום" בעיתון "דבר". "שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות". כותרות קטנות יותר בעיתונים בישרו כי תקציב ממשלת ארץ ישראל נקבע ל-6.3 מיליון לירות. על שכונת סנהדריה בירושלים נורו יריות, אך

    "הנוטרים השיבו אש, לא היו אסונות".

     

    איש לא העלה בדעתו כי פרצה שוב מלחמת עולם, שתסתיים רק בעוד כשש שנים ותעלה בחייהם של יותר משישים מיליון בני אדם. אף אחד לא האמין שהנאצים יממשו את איומיהם, וישמידו בשיטתיות שישה מיליון יהודים.

     

    כל זה, ועוד, התרחש כאשר באתי לעולם, ביום ג' בתשרי ת"ש, "שבת שובה", 16 בספטמבר 1939. מנחם ומלכה ניימן חבקו בן בכור, אך צל כבד נוסף ריחף מעל האירוע המשמח: אמי ילדה אותי בניתוח קיסרי, והרופאים הודיעו שלא תוכל ללדת עוד. הסכנה לחייה גדולה מדי. אמרו - וטעו. הייתי בבחינת "בן תחילה, סימן יפה לבנים". אחרי פחות משנתיים נולד אחי רפאל, שנה לאחר מכן נולד אח נוסף, מנשה, וחתם את השרשרת אחינו הצעיר יהושע עמיחי.

     

    מנחם ניימן גדל בעיר מאקו שבדרום הונגריה, על גדות הנהר מוּרֶש, החמישי בין עשרת ילדיהם - חמישה בנים וחמש בנות - של סבי אריה וסבתי יִיטל ניימן. היה זה בית של תורה, שתלמידי ישיבה הרבו להתארח בו לארוחות של ערב שבת. בניגוד למקובל, הבנות בבית משפחת ניימן לקחו חלק בשיחות שהתפתחו סביב השולחן - בנושאים מפרשת השבוע ובענייני דיומא. זה לא היה נהוג באותן שנים, אבל היתה לסבתי ולסבי תכונה בריאה לבחור בדרך שנראתה להם כנכונה, גם אם אחרים לא נהגו כך.

     

    בית משפחת ניימן היה בית ציוני. שמעון יהודה הרצל, סבה של סבתי ייטל, היה אחיו של נפתלי צבי הרצל, סב סבו של בנימין זאב הרצל, כך שאבי הוא בן דוד מדרגה רביעית של חוזה המדינה. שלוש פעמים ביום התפללו כולם לכיוון ירושלים ואמרו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ואין פלא שארבעה בנים ובנות של ייטל ואריה עלו ארצה כבר בשנות השלושים. שלושה אחרים הצטרפו אליהם בתחילת שנות הארבעים. גם זו היתה תופעה לא מקובלת בעיר מגוריהם מאקו, והיה לה מחיר. אריה ניימן היה מראשי הקהילה, אהוב ומכובד בעיר, אך העובדה שילדיו יצאו לתרבות רעה, נדבקו בציונות ועלו לפלשתינה - לא התקבלה באהדה: הוא הודח מכהונתו.

     

    מה היה קורה אלמלא הודח? מיליוני קורבנות השואה מספקים את התשובה. רוב הסיכויים שלא הייתי בא לעולם, וספר זה לא היה נכתב. אך כיוון שהודח, החליט אריה לעלות עם ייטל לארץ ישראל באביב 1935, כשבתל אביב נערכה המכביה השנייה. בנם שמעון, שהיה חולה, נשאר במאקו ונפטר במהלך המלחמה. אחותו גולדי נשארה בעיר עם שני ילדים, לאחר שבעלה, שגוייס לצבא ההונגרי, נהרג בקרבות. כשהגרמנים התקרבו למאקו היא הסתתרה עם ילדיה במנזר, וכך ניצלה. לאחר תום המלחמה הצליחה הדודה גולדי להערים על הבריטים ולהיכנס לארץ, עם שני ילדיה, בעזרת מסמכים מזוייפים של תושבת פלשתינה שנספתה במלחמה. אחד מנכדיה של הדודה הוא היום ראש ישיבת ההסדר בפדואל וקצין קרבי במילואים. חלומו של סבי התגשם במלואו.

     

    צבי, הבכור מבין עשרת האחים, היה הראשון מבני המשפחה לעלות ארצה. הוא קבע את מושבו בתל אביב, ובעקבותיו התכנסו שם הוריו, אחיו ואחיותיו. שבט ניימן התמקם במשולש אלנבי שינקין שדרות רוטשילד. משפחה מלוכדת, שהתכנסה בכל שבת בבוקר, אחרי התפילה, אצל סבא וסבתא ברחוב אלנבי 101, מול בית הכנסת הגדול. אחר כך היו כולם מתכנסים בבית דודי, רבי משה גולדשטיין, שהיה אחד הגבאים של בית הכנסת הגדול, ומשם - שבת אחרי שבת - נודדים אל ביתה של דודה ברוריה (רונדי) ברחוב שינקין ואל הדודה שושנה בקרן הרחובות בצלאל טשרניחובסקי.

     

    בשלב מסוים החלו האחים להחליף את שם המשפחה מניימן לנאמן. הראשון היה שוב צבי. אבי הלך בעקבותיו עם קום המדינה. סבתא ייטל הפכה בישראל ליעל.

    סבי אריה נפטר ב-1945. על פי בקשתו הוא נקבר בהר הזיתים. סבתי ייטל יעל נפטרה ב-1947, במהלך מלחמת השחרור. היא נטמנה לידו, למרות המתיחות והסכנה. את המצבה על קברה הקמנו רק לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.

     

    300 ק"מ מזרחה ממאקו, בעיר קרלסבורג בירת טרנסילבניה (היום אלבה יוליה ברומניה) חיה משפחת פאנֶט, משפחה של גדולים בתורה. הרב החסיד יחזקאל פאנט היה הראשון מבני המשפחה שהתיישב במקום, לאחר שהתמנה בשנת 1823 לרב הראשי של העיר ושל טרנסילבניה כולה. הוא נודע בין השאר בזכות העובדה שהצליח להתיר כמאתיים עגונות ובזכות ספרו "מראה יחזקאל". נכדו של הרב יחזקאל פאנט היה סבי, אברהם שמואל.

     

    כמו במשפחת ניימן, גם בעורקיה של בני משפחת פאנט נמהלה אהבת התורה בְּציונות. שלוש מבנותיהם של סבי אברהם שמואל וסבתי ברכה - ציפורה (פסי), טובי ומלכה, שתהיה לאמי - עלו ארצה לפני שפרצה מלחמת העולם. סבי וסבתי התחבאו בתקופת השואה בכפר קטן בטרנסילבניה, עם ילדיהם הצעירים. משה בא לארץ בתום המלחמה. מנשה שמחה היגר לארצות הברית, ואריק בחר לחיות באנגליה. חיים אלתר, שאיבד את אשתו וילדיו בשואה, עלה לישראל בשנות החמישים, אחרי ששימש רב בפריז.

     

    ברית מס' 8694

    בית "הפועל המזרחי" עמד ברחוב אחד העם 108 בתל אביב. בראש חודש אייר תרצ"ד, אפריל 1934, הוא אירח את חתונתם של הורַי. חתונה צנועה, על פי היכולת וכמנהג אותם ימים, של זוג צעיר שהכיר תוך כדי עבודה עם עולים עוד יותר חדשים - ללא הורי הכלה ובלי הורי החתן.

     

    אבי עבד זמן מה בבניין ובסלילת כבישים, והחל אחרי זמן קצר לעסוק ביבוא פורניר לתעשיית העץ. אמי פתחה מתפרה קטנה ולצידה חנות, בבית בו גרנו. היא מכרה הלבשה תחתונה לנשים, והעסיקה כמה תופרות בייצור מחוכים וחזיות. גרנו בקומה השלישית ברחוב אלנבי 17 פינת רחוב אידלסון, הבית השלישי מכיכר מוגרבי ומבית הקולנוע ו-200 מטרים מחוף הים, בדירת שלושה חדרים "בדמי מפתח". שלושת אחַי ואני חלקנו חדר אחד, ההורים ישנו בשני, והחדר השלישי הופקע כמעט תמיד לטובת עולים חדשים שאך זה הגיעו ולא היה להם היכן לגור.

     

    מצבנו הכלכלי היה טוב מאז שאני זוכר את עצמי, ונהנינו לפני אחרים ממיטב פינוקי הקִדמה: מקרר חשמלי, מחבת חשמלית, מכונת כביסה, אפילו טלפון, אחד הראשונים בעיר, שכן בביתנו, לאחר שאבא שכנע את מי שצריך, שהוא חיוני ל"מפעל" של אמא.

     

    אמי לא הצליחה להרות למעלה מארבע שנים, כך סיפרו לי הורַי. היא ילדה אותי כחמש שנים לאחר החתונה.

     

    "וביום השמיני יימול בשר עורלתו", נאמר בתורה, אבל רק בכ"ט תשרי ת"ש, ארבעה שבועות לאחר שנולדתי, נערכה ברית המילה שלי. הרופא המוהל, הרב ד"ר יצחק חזן - "מחלות פנימיות וכירורגיות, מוהל קבוע בתל אביב והסביבה, רח' נחמני 19, טל' 3286" - הוא שהמליץ להורַי לדחות את הטקס, כי סבלתי מצהבת.

     

    כשהגיע סוף סוף היום אמר ד"ר חזן "וייקרא שמו בישראל", וקירב את אוזנו אל פיו של אבי. "יעקב", הכריז אבי. הוא ואמי החליטו לקרוא לי על שם אבי סבי מצד אמא, הרב יעקב פאנט, מחבר ספר החידושים "שארית יעקב" על פרשות השבוע והחגים. "לא ייקרא שמך יעקב כי אם ישראל", אמר אחד הנוכחים בקול רם, אבא והמוהל חייכו - וכך קיבלתי את שמי: יעקב ישראל נאמן.

     

    לאחר שהחזיר אותי לידי אמי, חבוש ומחותל כהלכה, השאיר הרב חזן טופס בו נרשמו תאריכי הלידה והברית שלי. לצד התאריכים הופיע המספר 8694. הייתי התינוק ה-8,694 שנימול אצל המוהל רופא רב המפורסם, ובתחתית הדף הוא כתב: "ויזכו הוריו לגדלו לתורה, ללימוד תורתנו הקדושה במקורה, ויהא גדול בתורה וביראת שמיים, ולחופה ולמעשים טובים. כברכת ידידו המצפה לריבויו של עם ישראל (צריך גם להתפרנס...) ולגאולה השלמה, המוהל".

     

    בשנת תשל"ז הדפסתי מהדורה חדשה של הספר "שארית יעקב" - "דברי מוסר ואגדה, מלאים זיו תורה ועבודה, ביראת ד' טהורה, הנאמרים באימה ויראה",

    וחילקתי עותקים לבני המשפחה ולמכרים. עשיתי כך גם עם "מראה יחזקאל", ספרו של הרב יחזקאל פאנט, "זצוקללה"ה רבנו הגאון הקדוש המאיר לארץ ולדרים רבן של כל בני הגולה אבד"ק קארלסבורג יצ"ו וכל מדינת זיבענבירגען", או בקיצור: הרב של טרנסילבניה.

     

    שלג ברחוב אלנבי

    חיי היום יום בביתנו התחילו השכם בבוקר. אבא פתח את היום בתפילת שחרית במניין מוקדם, ואז יצא לעמל יומו בבית העסק לפורניר ברחוב מזרחי בדרום העיר. הוא נהג לחזור בצהריים, אבל לא כדי לנוח. ליד ביתנו עמד בית הכנסת "בית שלמה", והרב דיכובסקי העביר כל יום בצהריים שיעור. אבא לא החמיץ אף שיעור. אחר כך הוא בא הביתה, קיבל את פנינו בשובנו מהגנים או מבית הספר - ושב לעבודה.

     

    אמא הכינה לנו סנדוויצ'ים מוקדם בבוקר, ובשש וחצי כבר ירדה לחנות להלבשה תחתונה לנשים, ששכנה בקומת הקרקע. מדרגות בתוך החנות הובילו לעליית גג מעץ, שם ישבו התופרות ליד מכונות התפירה ותפרו את הבגדים. המפעל הקטן, שהיא ניהלה בעצמה משלב קניית חומרי הגלם ועד למכירה, העסיק אותה רוב שעות היום, אבל זה לא פגם במסירותה אלינו, ולא החסיר מהאהבה שהרעיפה עלינו. היא התעניינה בכל מה שכל אחד מאיתנו עבר מחוץ לבית, מה למדנו, במה התקשינו, ממה נהנינו, האם חסר לנו משהו - מחוט ועד מחברת, מקלמר ועד כוס חלב.

     

    עיסוק נוסף שאמא מצאה עבורו תמיד את הזמן היה שידוכים. המדרש בפרשת "ויצא" מספר כי גבירה אחת שאלה את ר' יוסי בן חלפתא מה עושה הקב"ה מאז שסיים לברוא את העולם. ענה לה: "יושב ומזווג זיווגים - בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני". ואם הקדוש ברוך הוא לא מתבייש לעסוק בשידוכים, חשבה אותה גברת, גם אני מסוגלת לעשות זאת, מה כל כך מסובך בשידוך - והתברר לה שהמלאכה אינה פשוטה. אמא דווקא ידעה שזיווג הוא עניין לא פשוט, אבל הצליחה לשדך בין ניצולי השואה, שהגיעו ארצה בודדים וחסרי כול, ללא בית וללא משפחה, זרים בארץ חדשה, עקורים ותלושים, אחד מעיר, שניים ממשפחה. היא זכתה לחתן עשרות זוגות, וחלק מטקסי האירוסין אף נערכו בביתנו, כי לבעלי השמחה לא היה בית.

     

    הרוח ששרתה בביתנו הייתה רוח של תורה ועבודה: אבא ואמא עובדים, ועובדים קשה, כדי לממן את החינוך לארבעת ילדיהם ולתמוך בהוריהם, אבל התורה והמצוות נמצאים בלב החיים וההוויה. בינינו הילדים ובינינו לבין הורינו שררה אווירה של אהבה ורעוּת, כשהכול ספוג במצוות ובמעשים טובים. בית שהתנהל בדרכי נועם, עם חינוך דתי מתון, בזרם המרכזי, כאשר קיצוניות היא מאיתנו והלאה.

     

    אני הייתי ילד "פעיל", אם להשתמש בהגדרה אוהדת. אחי יהושע הגדיר אותי לימים כ"ראש השבט": "תמיד היתה לו אוזן קשבת וגם יצירתיות לפתור כל בעיה". אבל המילים "שובב" ו"בלגניסט" יכולות להתאים לא פחות. ערב אחד, הייתי אז כבן שבע, לפני שההורים שבו הביתה, אמרתי לשלושת אחַי: "בואו נוריד שלג". פרמנו את הכיסויים של כל הכרים וכל הכסתות, פיזרנו את הפוך והנוצות ברחבי הבית, וכשאבא ואמא חזרו וראו את הלבן הלבן הזה, נהיה להם שחור בעיניים. חקירה קצרה של החשודים לא הותירה ספק מי עמד מאחורי הרעיון.

     

    "יעקב", אמר לי אבא, "עכשיו תקבל את השיעור שלך". וזה היה שיעור ארוך ומאלף: אבא הוציא אותי מהדירה, נעל את הדלת, ואני ישבתי בחדר המדרגות ומיררתי בבכי במשך כל הלילה, עד שש בבוקר למחרת. מאז ועד היום, זה היה השיעור הקשה ביותר בחיי. אני מתאר לעצמי שגם לאבא ואמא לא היה קל, ושנתם נדדה בלילה ההוא, שבו בחרו ללכת בדרך "חושׂך שבטו שונא בנו". היום זה היה נחשב לעונש קשה, והמועצה לשלום הילד היתה ממהרת להתערב. בימים ההם המושגים היו שונים, בכל התחומים.

     

    גם הלילה הארוך על המדרגות לא הרגיע אותי לאורך זמן, ודי מהר חזרתי לחולל בבית מהומות כ"ראש השבט". בשבתות אחר הצהריים, למשל, ארגנתי לשלושת אחַי אולימפיאדות זוטא: הקפצתי אותם מעל מיטות, כיסאות ושידות, וכשנחה עלי הרוח ערכתי להם תרגילי סדר או לקחתי אותם לשחות בים. החיבה לשחייה מלווה אותי מאז, ואני נהנה עד היום משחיית בוקר יומית בבריכה, אחרי התפילה והלימוד ולפני העבודה.

     

    מתוך "אל תירא עבדי יעקב", מאת יעקב נאמן. הוצאת "ידיעות ספרים". לרכישה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""אל תירא עבדי יעקב". האוטוביוגרפיה של יעקב נאמן"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים