פה זה לא אירופה
פקקי תנועה אדירים, אנשים שחונים בצד הדרך, תורים איומים בקופות, ספסרים בריונים: כך נראה הביקור שלי בטוטו־טרנר. החוויה המתקנת הייתה מפגן העידוד האדיר של אוהדי מכבי חיפה
אני רגיל לא ליהנות ממכבי חיפה בעונות האחרונות, אבל תקופות פחות טובות ופחות מהנות נלקחות בחשבון כחלק מאהדת קבוצת כדורגל. קל וחומר לאדם בעשור הרביעי לחייו שכבר הספיק לחוות תקופות פחות טובות. ולמרות שגם העונה אינני נהנה מהקבוצה, אין לי תלונות רבות. בניגוד לעונות הקודמות, מכבי לא מכרה אשליות לאף אחד. לזכותו של רוני לוי יאמר שגם הוא, בעונה הקודמת, לא מכר אשליות. הוא הציב את אירופה כמטרה והגיע אליה.
כל מי שקנה מנוי/כרטיס לא יכל לבוא בטענות לגבי התוצאות. לגבי הדרך ודאי שכן. העונה הוגדרה מראש כעונת בניה. כל רוכש מנוי/כרטיס יודע זאת. אף אחד לא הולך שולל. ובכל זאת, זה לא נעים לראות גן סגור או קבוצה בינונית. אבל אני סוטה מהנושא אליו כיוונתי. והנושא הוא שלמרות שאינני נהנה ברוב המשחקים, אני לחלוטין נהנה מהחוויה שמכבי חיפה מספקת. לא תמיד מהמתקן, לא תמיד מהמעטפת, אבל תמיד אני נרגש ובשבילי זה יום חג לראות אותה עולה למגרש.
(צילום: שי מוגילבסקי)
אולם, מחוויית המשחק אתמול בטוטו־טרנר לא נהניתי. וזה בלשון המעטה. אז הפעם לא אכתוב על כדורגל, אלא על החוויה האישית שלי:
החוויה השלילית החלה על כביש העפר מצפון לאצטדיון טוטו־טרנר, בפקקי תנועה שמקורם לא היה ברור. בדיעבד התברר שהפקקים נוצרו לא מהיעדר מקום בחניון – כזה לא היה חסר כלל ועיקר – אלא בשל אותם מאות נהגים שהחליטו לחנות לצד הדרך, כדי לזרז לעצמם את היציאה. האם אני יכול להאשים את אותם נהגים שרק רוצים לחזור הביתה ומה אכפת להם שאחרים יפסידו את שריקת הפתיחה? האם אני יכול להאשים את המשטרה שרק רוצה לדאוג לבטיחות האנשים ולכל השדים הסדר במרחב הציבורי?
אך זה היה רק קצה הקרחון. התור לקופות איסוף הכרטיסים לא היה ארוך, אבל קצב ההתקדמות היה מפסיד במירוץ אפילו אם הצב – ולא רק הארנב – היה עוצר לנוח. ומדוע? כיוון שמצד אחד מכבי חיפה הקצתה רק 3 צוהרים לצורך החלוקה ומצד שני המאבטחים לא איפשרו לאנשים להיכנס כשתור מספרי אשראי מסוים היה עמוס והאחר פנוי. האם אני יכול להאשים את מכבי חיפה שלא רוצה לשלם לעובד נוסף חצי יום עבודה + נסיעות? האם אני יכול להאשים את המאבטחים שרק רוצים למנוע פציעות וכמו שאמר אחד מהם: "לי לא אכפת מתי תכנסו, אותי כדורגל לא מעניין?".
מפה ממשיכים לבידוק הביטחוני. רק עם הישמע שריקת הפתיחה הקצין הממונה נזכר שגם לו מותר לבצע בידוק, דבר אשר זירז את הכניסה. האם אני יכול להאשים אותו שלא הגדיל ראש קודם, כשזה לא הגדרת התפקיד הדווקנית שלו? וכאן הגיע הביזיון הגדול ביותר שפגע באופן האקוטי ביותר בחוויה שלי.
כשעברתי את הבידוק, ממש צמוד לקרוסלה האלקטרונית, עומדים להם הספסרים, שכל אוהד של מכבי חיפה, שמגיע למספר משחקי חוץ בעונה, מכיר, ופשוט עושים שוק, במובן הרע של המילה. אחד מהם פשוט חטף לי את הכרטיס מהיד, דחף אותי עם מישהו אחר לתוך הקרוסלה ורצה למכור את הכרטיס שלי מחדש בחוץ. מי שמכיר אותי יודע שאני אינני נכנע לבריונות, לעתים, גם אם יש בכך סכנה. דרשתי מהספסר את הכרטיס שלי בחזרה. חברו ניסה לדחוף לי כרטיס אחר, אבל כפי שהוא לקח את הכרטיס ממני בכוח, השבתי לו באותו האופן ואף הטחתי בהם שהם גנבים, ממש בזו הלשון.
אז נכון שעליי הם לא יכלו להריץ את הפארטיה, אבל אני מניח שעל אוהדים רבים אחרים זה כן עובד. רק ללמדכם שהנתונים לגבי קהל החוץ של חיפה לא פעם משקרים. מספר הצופים גבוה בלא מעט ממספר המדווח, לפי הספירה האלקטרונית.
האם אני יכול להאשים אותם שהם רק רוצים להתפרנס ואולי אף לאפשר ליותר אוהדים להיכנס? האם אני יכול להאשים את קצין המשטרה שהדבר קורה מטר וחצי מאפו הזב ורק רוצה לסמן וי, לסיים את המשמרת ולחזור הביתה? האם אני יכול להאשים את התעשייה שרק רוצה להראות יציעים עמוסים ולעזאזל הצפיפות? האם אני יכול להאשים את עובדי רשות המסים שיכולים לשים קץ לתופעת הספסרות בנקל, אבל לא מוכנים להסתכן מול העולם התחתון? האם אני יכול להאשים אותם שהם מנהלים, באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשני פנים, את השוק הכי גדול במדינה (וכל מי שמייצג נישומים מול רשויות המס יודע בדיוק על מה אני מדבר)?
תחילתה של החוויה המתקנת היא הקהל. משך דקות ארוכות, לאחר סיומו של עוד הפסד בעוד עונה בינונית, עמדו כאלף אוהדים ירוקים ולא חדלו לעודד את הקבוצה בגרון ניחר. הביטו, לדבר יש שני היבטים. הראשון הוא שהשחקנים אמנם לא שיחקו טוב, אבל היה ניכר שהם ממש השתדלו, ממש השקיעו וכיבודו את החולצה והסמל. על כך הגיעה להם הוקרת תודה. כי לא בכל יום אפשר לשחק טוב, אבל השקעה היא בהחלט עניין של החלטה. ההיבט השני הוא תפיסת הקהל של מכבי את עצמו. אני לא מדבר על הקהל הרחב, למרות שהוא זה שמכתיב את סדר היום או יותר נכון ניזון מהתקשורת שמכתיבה את סדר היום. אני מדבר על הקהל שמגיע לאצטדיון באופן קבוע.
לדידי, אותם אוהדים רואים בקהל חלק אינטגרלי ממכבי. למחזיקי זכויות הניהול יש את חלקם, למנהלים יש את חלקם, לצוות המקצועי יש את חלקו, לשחקנים יש את חלקם ולקהל יש את חלקו. וחלק זה של הקהל, לדעתי, הוא הגדול ביותר. ועם הזכויות שמגיעות עם החלק הגדול ביותר מגיעות גם חובות. ואינני מדבר עכשיו על חובה פרסונלית. זכותה של כל ברייה לצאת מהמשחק טרם סיומו, לשרוק בוז או לקלל. אבל לקהל של מכבי חיפה, כקולקטיב, יש חובה לכבד את המועדון ואת הסמל. ואם הציפייה מהשחקנים היא שהם יכבדו את הסמל על חולצתם, כיוון שזוהי החולצה של מכבי, בלי קשר לשכר אותו הם מקבלים, אזי שגם מהקהל מצופה אותו הדבר.
לפיכך, כשעומדים אחרי משחק ומעודדים את הקבוצה, אין זה אומר שבהכרח מרוצים מהאופן בו שאר חלקי המועדון מתנהלים, אלא שהקהל עומד בחובתו גם הוא לכבד את הסמל והמועדון. במשך 90 דקות הקהל עודד את השחקנים בעוצמה רבה וללא הרף. מי שהיה באצטדיון יודע שהחל משריקת הסיום, יותר משהקהל הודה לשחקנים על השקעתם שכיבדה את המועדון והסמל, היו אלה השחקנים שעודדו את הקהל והוקירו לו תודה על ההשקעה וכיבוד המועדון והסמל.
סופה של החוויה המתקנת הגיע מספר שעות לאחר מכן. סבי עליו השלום החל להיות אוהד מכבי חיפה לפני 80 שנה. ארבע שעות אחרי שחזרנו לבית סבתי מהלווייתו נשמעה השריקה לדרבי בו היינו נוכחים. אתמול התחלפו היוצרות וארבע שעות אחרי שחזרתי לביתי מהמשחק בבאר שבע, אחזתי בידי את בני השלישי – עוד נצר ודור רביעי לשושלת אוהדי מכבי – עופרי גילור. והטיב לתאר זאת ביל שנקלי כשאמר: "יש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מזה."
לפנייה לכתב/ת 
אוהדי מכבי חיפה
צילום: ישראל יוסף
מומלצים
