עמית צח חי כאן בניו יורק כבר 10 שנים. הוא הספיק להיות חתום בחברת תקליטים ענקית לצד אמנים כמו ברונו מארס וסילו גרין, כתב שיר שזיכה אותו בתחרות כותבי השנה של בילבורד (בדיוק בשבוע שבו זכה בישראל בפרס מלחין השנה), כתב שירים לאמנים ולהקות, אחד מהם זכה לא מזמן למקום השישי בבילבורד, הוביל שני שירים לרשימת הטופ 40, הקים להקת בנות והפך בימוי של קליפים לקריירה שניה (או שלישית).

כל אלו נשמעים כמו הישגים שיפארו חיים שלמים של אמן עסוק, אבל האמת היא שאלו רק כמה תחנות מעטות בחייו הקצרים אך עמוסים להפליא של צח.

צח נולד בישראל לאביו, המפיק המפורסם שלמה צח ואימו הזמרת אילנה אביטל. למרות שההורים לא ממש כיוונו אותו לתחום, נראה שהמשיכה לתחום הייתה חזקה משניהם. ההורים שלי העדיפו שאפנה לתחום אחר, הם ידעו שזה מקצוע לא פשוט. אבל כל הילדות שלי הייתה סביב מוזיקה. אמנים”’, הוא מתאר, "היו בבית כל הזמן. "הייתי בהופעות ואולפני טלוויזיה, זו הייתה המציאות שלי. בבר מצווה שליכל אמני ישראל שרו".

את הצעדים הראשונים שלו התחיל כבר בכיתה א'. "התחלתי לכתוב בגיל 6 כשגרתי בפריז עם ההורים שלי. אני זוכר שכתבתי שיר על הפסקות בבית ספר ושרתי את זה מול כולם. זה תמיד היה שם, נשמתי וראיתי ועשיתי".

בתור נער, צח עבר את המסלול הזוהר של אמנים צעירים בשנות התשעים שהוביל היישר ללהקת הנוער "השכנים צ'יץ". "נעה תשבי הייתה שכבה מעליי, בלהקה שלי היו יעל בר זוהר, יהודה לוי והמון אחרים. זו הייתה החממה לגילוי כשרונות. הוזמנו למופעים, לעשות קטעים בטלוויזיה, זה התאים לעולם שלי מאוד. רציתי אז לשיר אבל ככל שהזמן עבר רציתי בעיקר לכתוב ולהפיק".

"רצו לעשות ממני בוי בנד של זמר אחד. אני ממש לא כזה". צח

בזמן שירותו בצבא בלהקת חיל חינוך לצד אמנים כמו עידן רייכל, דנה עדיני, יהודה לוי ואוהד חיטמן, עוד הפיק תקליטים לאמנים אחרים. באותם ימים, כשהוא עדיין על מדים, חבר לידיד ותיק מימי הלהקה וביחד כתבו מחזה. "אלי ביז'אווי שהיה איתי בשכנים ונחשב היום לאחד המחזאים והמתרגמים הגדולים בישראל. היינו שני חיילים ורצינו להמחיז סיפור מהמיתולוגיה היוונית. עשיתי אדפטציה של אדיפוס המלך לרוק אופרה, כתבנו וזה התגלגל", הוא מתאר. "אני זוכר שנסעתי לבסיס שלו בלטרון והיינו כותבים שם. החלטנו להעלות פרזנטציה של המחזה עם כל בוגרי השכנים כשיהודה לוי בתפקיד אדיפוס. 30 אנשים התגייסו לעזור.

הזמנתי את צדי צרפתי לבוא ולראות וכשהגיע אני זוכר שאמר זה לא מספיק טוב אבל רואה את הפוטנציאל והתגייס לעבוד על זה איתנו, שני ילדים בני 20". עם העזרה מצדי צרפתי עלה המחזה בפסטיבלים שונים וזכה לפרסים.

קשרים, כישרון ועבודה קשה הובילו אותו בגיל 22 לחוזה תקליטים בסוני באירופה. את מגוריו העתיק בעקבות ההזדמנות החדשה לאמסטרדם. "זה היה שינוי מטורף. כתבתי באנגלית מגיל 17, עבדתי על השפה והמבטא, ונראה היה שהכל הולך למקום הנכון, אבל החוזה די התפרק בסופו של דבר. הם רצו לעשות ממני בוי בנד של זמר אחד, זה היה מאוד באופנה. אליל הנערות, אבל אני באופי שלי ממש לא כזה".

לאורך השנים צח מתאר כמה וכמה הזדמנויות שבחר לוותר עליהן, כשהרגיש שלא באמת מתאימות לו, גם אם חלם עליהן שנים ארוכות. "החיים שם הובילו אותי להבנה שיש ההבדל בין מה שחשבתי שאני צריך להיות למה אני באמת רוצה להיות. הבנתי את ההבדל בין החופש להיות יוצר לבין אמן שהוא הפנים של היצירה. הרגשתי שאני צריך להחליט מה אני לא רוצה. כשאתה צעיר", הוא מודה, "אתה כנראה הרבה יותר אמיץ. אתה לא מבין את ההשלכות. אני זוכר שכתבתי שיר ל”ווסטלייף"שהיו אז להקה מאוד מצליחה. בגיל 22 נפגשתי עם המנהל שלהם בלונדון שהיה מוכן כבר לחתום, אבל אני החלטתי שאני לא רוצה, כי רציתי את השיר לעצמי. כבר שנה אחר כך"הוא צוחק, "הבעתי חרטה, אבל הכל מוביל למקום הנכון... אני מניח. השאלה מה אתה עושה כשאתה מגיע".

ההרפתקה האירופאית עדיין לא תמה. "במסגרת העבודה הפקתי את אחד מהשירים המרכזיים של המונדיאל ב-2002, קראו לו OUR DREAM. השיר הפך ללהיט הגדול של המונדיאל ויוניברסל באסיה הטיסו אותנו פירסט קלאס לקוריאה שם נערך המונדיאל. זה היה מעמד מטורף עם גינונים מהסרטים. פתאום", הוא מספר, "זה מרגיש 'הפמלייה'".

גם בקוריאה הוא מקפיד להשאיר את חותמו. "זו חוויה פסיכית. הכרתי כמה אנשים מהשואו ביזנס. ובטיסה חזרה הראיתי להם על הלפטופ מחזה שעבדתי עליו. המחזה מבוסס על שירת הסירנות ועבדתי על זה בשלט רחוק עם זמרות מישראל. כשהראיתי להם את הצילוםהתפלאתי כמה מהר הם שאלו אותי מה אני רוצה בשביל ההשקעה שלהם ונענו מיד".

אבל דווקא אז, כשהוא מספר על המחזה הנרקם לאביו, הוא מציע לו לוותר על העסקה ולהביא את המחזה לישראל."אני לא יודע אם זו הייתה טעות אבל המחזה יצא עם פרוץ מלחמת לבנון השניה וכצפוי לקהל היה קשה להתמסר. מאוד מאכזב". אבל צח המשיך. בכל הכוח, אם לא שירת הסירנות אז שירתו שלו. הוא עבד על אלבום משלו, כתב למאיה בוסקילה, הפיק להראל סקעת, לאה שבת, אמיר פיי גוטמן, רון שובל, אילנית ואפילו לאמא שלו. הוא גם יצר מוזיקה לתכניות טלוויזיה, מוזיקה לטלנבולות ולא עצר לרגע.

לפחות עד הרגע שהחליט, בגיל 26, בשיא נוסף בקריירה, לעזוב ולנסוע לניו יורק. "הפקתי אז את האלבום לבועז שרעבי, "אבנים מהירח", שיר שהפקתי וכתבתי התפוצץ ונבחר לשיר אהבה של המילניום. אבל דווקא אז עליתי על המטוס. הבנתי שכל חיי אני יכול להמשיך את ככה, אבל שזה תמיד יהיה זה, אותו דבר. אני חלמתי על סטיבי וונדר, על פופ. לכן הגעתי לניו יורק".

בשנותיו כאן, הוא הצליח להתחיל מחדש. "את הכל בניתי בשתי ידיים ומאפס. בארה"ב"אמר, "לאף אחד אין מושג מי ההורים שלי, אף אחד לא יודע מי אלה האנשים האלה בכלל. זה מאזן את העובדה שבישראל אני תמיד אהיה 'הבן של'. יש לי את הבאלנס הזה היום שאני שמח עליו וגאה בו".

בימים אלו צח ממשיך להפיק ולהופיע. בקרוב יפורסם שיר שיצר עם הדי ג'י עופר ניסים בלייבל של מדונה ועוד 3 קליפים שביים לאחרונה. "היתרון בחיים בניו יורק", הוא מסכם. "זו ההשראה ומעבר לזה, יש כאן תעשיית מוזיקה ותרבות עולמית., אני חולה על העיר הזו ונהנה מהחיים".