שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    באיחור של 3,000 שנה: טיפול פסכולוגי לאמהות התנ"ך
    דבורה הנביאה לא הייתה בכלל אישה, לאה אמנו הייתה הכי חכמה בתנ"ך, בת יפתח היא דמות טראגית בת זמננו - ולמה הפכו את איזבל למרשעת? הפסיכיאטרית ד"ר נילי בוכמן-סלונימסקי החליטה להכניס את גיבורות התנ"ך לטיפול, וגילתה שמה שהיה לפני 3,000 שנה - הוא שיהיה, "כי מבנה הנפש שלנו לא השתנה"
    גיבורות התנ"ך נדמו לכם תמיד כנשים נעלות, מנותקות מהמציאות בת זמננו? תחשבו שוב, כי הפסיכיאטרית ד"ר נילי בוכמן-סלונימסקי החליטה להכניס אותן לקליניקה שלה לטיפול. עובר בוכמן-סלומינסקי לא מדובר בנשים בנות 3,000 שנה – אלא נשים שהיו ויהיו, "כי מבנה הנפש שלנו לא השתנה", לדבריה.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>  

     

    בין טרגדיה לאסטרטגיה היא משרטטת את סיפורן של נשות התנ"ך וחוכמתן. בספרה "חוכמת נשים" (הוצאת "כרמל ירושלים"), היא מאירה באור אחר דמויות נשיות מוכרות בספר-הספרים, ומנתצת מיתוסים שהשתרשו סביבן.

     

    עוד תרבות בערוץ היהדות:

     

    "את מי הכי אהבת?" היא שואלת אותי מיד בפתח הריאיון. אני עונה לה שאת מיכל בת שאול, המתגלה בספר כאישה ששילמה מחיר יקר על אהבתה לגבר שראה בה הישג כיבושי על בית אביה, ותו לא. כך הן כל הנשים התנ"כיות בעיניי בוכמן-סלומינסקי – נשים שכולנו מכירים גם מימינו אנו.

     

    לא אמא אומללה - ולא אישה קשה. שרה אמנו עם הגר (צילום: ablestock)
    לא אמא אומללה - ולא אישה קשה. שרה אמנו עם הגר(צילום: ablestock)

     

    והיא לא מסתפקת בהצהרות, אלא משתמשת בתהליך שעשתה באופן אישי תוך כדי כתיבת הספר, כדי לספק הוכחות לטענתה: "אם הייתי כותבת דרמה או טרגדיה על אמא שצריכה לבחור בין שני ילדים שונים (רבקה אמנו), או אבא שנקרע בין בנו לאשתו (אברהם אבינו), היית אומרת לי שזה סיפור בן 4,000 שנה? ספר בראשית בעיניי הוא ספר שלם על דילמות ומחירים של משפחה לא מתפקדת אחת".

     

    "ואם הייתי כותבת סיפור על אבא ובת שצריכים להחליט מי משניהם ימות (בת יפתח) זה היה סיפור טרגי. אפילו הדבר שהכי אקטואלי לנו - מלחמת דת ושלטון- תראי את איזבל, הרי לא כתוב שהיא רצחה את נביאי האל, מצד שני כתוב שאליהו רצח את נביאי הבעל. הכל אקטואלי במישור האישי ובזה הלאומי: מאבקי מגדרים, דת ושלטון, הכל חי בנו גם היום".

     

    לאה? "לא וולדנית ודהויה"

    בוכמן-סלונימסקי כתבה למעשה את התנ"ך דרך קולותיהן של הנשים בספר, והיא רואה בו גם ספר הישרדות נשי. "המטרה שלי הייתה להראות איך בתנאים של אז, בתקופה שלנשים היו מרחבי תמרון מצומצמים ביותר, הן הצליחו בכל זאת לממש ייעוד וחזון שאותם רצו".

     

    "הנשים שעליהן כתבתי היו בעיניי נורא חכמות. קחי למשל הדימוי שלנו על לאה; ההתייחסות הנפוצה היא לאישה ולדנית ודהויה - וזו האישה הכי חכמה בתנ"ך. אישה שעשתה לעצמה טיפול פסיכולוגי אישי, והגיע למקום שהגיעה בזכות עצמה. מטשטשים את העובדה שלא רק רחל הייתה עקרה, גם לאה הייתה עקרה שבע שנים, עד היום שבו יעקב התחתן עם רחל. וגם אז היא העניקה בשמחה את היתרון היחיד שהיה לה על אחותה, הפוריות שלה, והביאה לה את הדודאים. מה זה אם לא אישה מדהימה וחזקה?"

     

    איך החלטת את מי לבחור?

     

    "כל הנשים שסיפרתי מחדש את סיפורן וניתחתי את המניעים והסיבות שהפעילו אותן, הן נשים שהדימוי הציבורי שלהן, או התפיסה שלהן, לא נראתה לי נכונה. למשל שרה, הנתפסת לפעמים כמפלצת, ולפעמים כאם אומללה. בעיניי היא מגדירה בעצם מה זה אמא יהודייה. או איזבל שיצאה 'המכשפה של התנ"ך', רוצחת נביאי האל - ולא היא. או בועז שהציגו אותו כצדיק גדול, ובעיניי הוא היה אדם עם המון בעיות, רחוק מהדימוי שניתן לו".

     

    מי הדמות האהובה עליך אישית?

     

    היא נאנחת בקול לשמע השאלה: "קשה לבחור אחת. אני מאוד אוהבת את לאה, ומאוד אוהבת את בת יפתח. אני גם מאוד מעריכה את בנות צלופחד, למשל (האחיות שנאבקו על זכותן לקבל נחלה לאחר שאביהן מת ללא בנים). רובינו בכלל לא מבינים את המהפך של ההחלטה בעניינן. גם אחרי שאושרה להן הנחלה, הפתרון שלהן היה להתחתן בתוך השבט, כדי לשמור על מה שהחברה רצתה לשמור - על זרע הגבר. מעטים מתייחסים אליהן או יודעים את חשיבות הספור שלהן".

     

    "מצד שני, אני מאוד לא אוהבת את דבורה. למרות הדימוי של 'הנביאה הגדולה', הטקסט התנ"כי מראה אישה עם התלבטויות, עם רגשי נחיתות, עם חסך אימהוּת. היא בסך הכל מסכנה. היא מאבדת בשם המלחמה את הדברים שאף אישה לא רוצה לאבד - את הרוך ואת האימהוּת. אני לא חושבת שנשים רוצות לאבד את מה שיש להן. היא בעיניי לא אישה, ואין שום דבר שמעיד על זה שהיא אישה, חוץ מזה שכתוב שהיא אישה".

     

    בתנ"ך גבר יולד אישה

    את ספרה פותחת בוכמן-סלונימסקי בהקדמה על תפקידן המכריע של הנשים בעיצוב דמותו של עם ישראל והתנ"ך, כשהן מייצרות יחד - כל אחת בקולה הייחודי - את הפסיפס שמרכיב את החוכמה הנשית של אמותינו.

     

    "בתנ"ך כתוב 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ'. אבל במציאות הגברים לא היו אלה שעזבו", אומרת בוכמן-סלונימסקי. "בחברה הפטריארכלית של התקופה היו אלו ילדות בנות 12 שעזבו את ביתן ומשפחתן, והלכו אחרי גברים מבוגרים מהן בהרבה. אביהן היה זה שהחליט לתת אותן – ולא הייתה להן שום בחירה, חוץ מאשר במקרה של מיכל".

     

    בוכמן-סלונימסקי חיה את כאב הגיבורות התנ"כיות, ושואלת: אם בגיל כזה אישה ניתנת לגבר שהוא מבוגר ממנה, איזו תשוקה יכולה להיות לה לגבר? איפה נולדת תשוקה? תשוקה נולדת ממשהו חופשי, מהתפתחות גילאית. איזו תשוקה יש לילדה בת 9 או 11?

     

     

    "למעשה, כל ההתחלה של התנ"ך היא מדהימה. בבריאה הראשונה נבראו אדם וחווה יחד, זכר ונקבה. אבל 'הבריאה השנייה' (תיאור הבריאה הנוסף שבו מתוארת האישה כנבראת מהצלע של אדם), פירקה את הכל. ומה קיבלנו? יש גבר שמהצלע הקטנה שלו נבראת אישה. כך, מתרבות שוויונית קדומה, מתפתחת תרבות פטריארכלית שבה הגבר הוא זה שיולד ויוצר אישה".

     

    "כל המאבק של הנשים בתנ"ך, של הדמויות שאני כותבת את סיפורן, נועד כדי להגיד שגם אנחנו 'אדם'. גם לנו יש רצונות, שאיפות ומאוויים. כל אחת מגיבורות התנ"ך ניסתה בפינה הקטנה שלה לנסות להיות 'אדם', ולחיות את חייה כמו שהיא רוצה וכמו שהיא חושבת שהיא צריכה. כל אחת מצאה כל מני דרכים מחוכמות לעשות את זה. 'חוכמת נשים בנתה ביתה', כי בית זה הישרדות. בית זה ממשפחה, משפחה שהפכה לעם. הן-הן הסיבה לנס הזה שגרם לנו לשרוד".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "באיחור של 3,000 שנה: טיפול פסכולוגי לאמהות התנ"ך"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים