הזמנה לטכניון
הטכניון, בית הספר שמדורג בין מאה האוניברסיטאות הטובות בדרוג שנחאי היוקרתי, החל במיזם חדש ברחבי ארצות הברית.
בשנת 2013 הקצה ראש העיר ניו יורק, מייקל בלומברג, 50 דונם באי רוזוולט למרכז המחקר המדעי-הנדסי-יישומי של קורנל והטכניון שזכו יחד בתחרות של העיר ניו יורק לבניית המרכז. זהו מודל מהפכני לחינוך טכנולוגי לתארים מתקדמים, והוא ממצב את עצמו כמוסד עולמי מוביל, המעניק תארים מתקדמים ומנהל מחקר המטפח טכנולוגיה, חדשנות ומיסחור. המחזור הראשון סיים בשנת 2016. ואם כל זה לא מספיק, הטכניון יקים מכון טכנולוגי גם בסין המסמל עידן חדש בחינוך גבוה, מחקר וחדשנות בתחומי ההנדסה, המדעים ומדעי החיים בסין.
בוגרי טכניון רבים פזורים בארה"ב. הם לוקחים חלק בהנהגה והובלה של חברות טכנולוגיות, בהקמה של חברות הזנק (סטארט-אפ), בפיתוח עיסקי, במחקר ופיתוח מדעי ובהוראה באוניברסיטאות מובילות ובלמידה לתארים מתקדמים. פעילות זו של בוגרי הטכניון טומנת בחובה פוטנציאל לחיבור רחב היקף ולהזדמנויות רבות ומגוונות. המיזם שהוקם נותן הזדמנות, בין השאר, לחיזוק הקשר בין הבוגרים ברחבי אמריקה ולהידוק הקשר עם הבוגרים בישראל וכמובן עם הטכניון.
יריית הפתיחה בניו יורק תהיה ארוע בוגרים שקיבל את הכותרת Innovation That Build Bridges שיתקיים בשבוע הבא. את הארוע יארח אסף גלייזר, מייסד ומנכ"ל הסטארט אפ NANIT. גלייזר בוגר הטכניון ובוגר תכנית Runway Startup Postdoc Program, תוכנית ייחודית לפוסט דוקטורנטים שמתקיימת במיזם המשותף בין אוניברסיטת קורנל לטכניון.
המרצה האורח של הערב יהיה פרופ' מור נעמן, מייסד וראש תכנית חדשנית ראשונה מסוגה בעולם המשלבת דיספלינות שונות: הנדסה, מדעי המחשב, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, עיצוב ועסקים.
משלחת של סטודנטים מהטכניון בישראל שנמצאת בביקור בניו יורק תצטרף לשיחה בנושא בניית גשר בין מדע לקהילה, ובין הנדסה, ערכים והעצמת דור חדש של מנהיגים בתחומי הנדסה טכנולוגיה ומדע.
מובילה את הפעילות ענת פיינברג מפורט לי. פיינברג פעילה בשנים האחרונות בהקמת מיזמים קהילתיים שונים ובינהם פרוייקט גשר, חברת קבינט לשעבר במועצה מקומית ניו יורק, ובצוות שייסד והנהיג בשנתיים הראשונות את כנס המנהיגות של מועצה מקומית ניו יורק.
האירוע מיועד לבוגרי טכניון בלבד, לפרטים ורישום יש לפנות לענת פיינברג באימייל anat@ats.org
גילה וירושלים במורייה
גילה ברטר עורכת תערוכה של ציורים בנושא ירושלים בהשראת אמנים ידועים בבית הספר מורייה באנגלווד. ילדים בני 3 עד 14 לוקחים בה חלק. כולם. ללא יוצא מן הכלל
בואו נודה על האמת. רב עבודות האמנות שמביאים הילדים מהגן ומבית הספר מוצאות את דרכן לשקית "שנשמור, כדי שיראו מה עשו לילדים שלהם" או, רחמא ליצלן לפח האשפה, עוד באותו היום. צעדים ראשונים בדרך לכתיבת האות הראשונה נעשים בקשקוש הראשון, בקוים הלא מזוהים שיוצרים הילדים על הנייר שיפתחו את כושר העין-יד שלהם, המוטוריקה העדינה והיכולת לאחוז מאוחר יותר בעפרון או צבע, ולשלוט בצורה. יש מורה לאמנות, שמלמדת ילדים מגיל גן צעירים ועד לכיתות חטיבת הביניים שלוקחת את פיתוח היכולות של הילדים הרבה צעדים קדימה. היא משלבת את לימודי האמנות שלה בלימוד השפה העיברית "כל השעורים שלי נערכים בעברית" בלימוד על אמנים מתקופות שונות, בלימודי חשיבה עסקית ובעיקר ביצירת בטחון בכל ילד וילד שידע, שאין ילד שלא יכול לצייר.
לפני שנתיים החלה גילה ברטר מפיירלון ללמד אמנות בבית הספר 'מורייה' באנגלווד. למורה גילה הסטוריה של אמנית מגיל צעיר. אביה נהג לקנות לה בריסטולים גדולים וצבעי גואש, והיא ציירה נופים אין סופיים. לא היתה מורה שלא הבחינה בכשרון שלה. לימים, וכשהיא תגיע לבית הספר התיכון, ישלחו העבודות שלה לבית הספר הגבוה לאמנות בצלאל, ומנהל בית הספר בכבודו ובעצמו יגיע להביט באמנית המוכשרת עובדת בזמן אמת וללמוד על הטכניקות שלה. הוא יבקש להעביר אותה, בעודה בכיתה י' לבצלצל, וההורים יסרבו. "אבא לא חשב אז שציור זה מקצוע" היא תספר בלב שבור "ומבלי להבין הוא יקטע את התשוקה שלי לצייר". מאוחר יותר אני אתגייס לצבא ובמהלך שירות הקבע שלי, אכיר ואתחתן עם עמוס ברטר, כדורגלן העבר של הפועל פ"ת. "חזרתי לצייר לאחר הנישואין, ועמוס היה ממסגר את הציורים שלי" היא מספרת. לימים, עבר הזוג להתגורר בניו ג'רזי, נולדו הילדים והם עבדו בעסקים שלהם. "לא היה לי זמן לצייר". לפני שנתיים, כאמור, נקראה ברטר ללמד בבית הספר מורייה, ומיד הודיעה שהיא לא המורה שמגיעה לכיתה, נותנת לילדים לצייר בשבלונה והולכת הביתה. אצלה ילמדו אמנות לשמה. שנה שלמה לימדה תוך שהיא לומדת את מערכות בית הספר "נכנסתי לכיתה, קיבלתי צבעים וחומרי יצירה, והרגשתי שהנשימה חוזרת אלי". היא לא חיכתה והודיעה למנהל שבשנה הבאה היא יוזמת בבית הספר פרוייקט אמנות ענק.
אמרה ועשתה. לפני שבוע עלתה תערוכה של לא פחות מ-700 עבודות של כל תלמידי בית הספר ללא יוצא מן הכלל. החל בגן טרום חובה ועד כיתה ח'. במסגרת הפרוייקט עקבו ולמדו התלמידים על אמן שנבחר עבור השכבה שלהם, בינהם ג'ים דין, קלוד מונה, וסילי קנדינסקי, וינסנט ואן גוך, פיקאסו, מונדריאן ועוד. התערוכה נערכה לכבוד 50 שנה לשחרור ירושלים. "רציתי שהילדים יקבלו התחושה של מה עובר על האמן, החל בשלב שבו הוא מדמיין את היצירה, הרגשות שהוא מעביר לדף וכלה בשם שהוא נותן ליצירה ואפילו ביכולת שלהם לכתוב כמה מילים על היצירה שלהם. מאוחר יותר את ראו את הציור שלהם ממוסגר, עומד בגלריה עם שאר העבודות, ומוצע למכירה" היא חולקת בהתרגשות רבה. לרובם ככולם זו הפעם הראשונה שהעבודות שלהם קיבלו התייחסות שונה "כל ההכנסות יתרמו לחסד". הילדים עברו תהליך שנמשך מעל חודשיים שבסופו השיא בגלריה ענקית שהוקמה וחולקה לפי כיתה באולם הגדול של בית הספר כשכולם מוזמנים לרכוש את העבודות, ואף העתקים שלהם "שתהיה אפשרות גם לסבתא לתלות עבודה ממוסגרת של הנכד בבית".
התוצאה של הפרוייקט היתה מרהיבה. 75% מהעבודות נמכרו תמורת 36$ לעבודה, והילדים חזו במורה גילה מציבה חמישה ציורים משלה שהועמדו למכירה פומבית שקטה וההכנסה מהמכירה שלהם נתאספה לתרומה הכללית.
"אין ילד שהוא לא אמן" חורצת גילה "אני מלמדת אותם על דמיון, שכולנו מדיימנים. הם מבינים שבשלב בו אנו רוצים להעביר את מה שדמיינו לדף, היד לפעמים בוגדת, ולא תמיד מבצעת את מה שחשבנו עליו. אני בוחרת לתת להם בטחון שהם מסוגלים לתרגם את מה שיש להם בראש לציור על הדף, התוצאות מרהיבות, השימוש בצבעים, במוטיבים של האמנים שהוצגו להם באו לידי ביטוי בכל העבודות". לכל שכבת גיל נבחר אמן אחר. כיתות ו', ז' ו-ח' עקבו אחר אדי בן אברם, האמן שנבחר להציג את עבודותיו במלאת 50 שנים לשחרור העיר ירושלים. בן אברם הושפע רבות ממארק שאגל, והילדים נחשפו לתהליך של השראה מאמן לאמן והיצירה העצמית של האמן.
הילדים של גילה לא קיבלו שלוש שאלות לשעורי בית וסיכום שיגישו מגוגל על האמן הנבחר. הם חוו תהליך שלם של הפנמה. "לכל ילד יש את הרגשות שלו, והוא הביע אותם על הנייר בדרכו כשהוא מקבל השראה מהאמן הנבחר".
"המורה גילה גרמה לילדים שלנו לאהוב ולהתרגש מאמנות, היא מאוד יצירתית ומלמדת אמנות מפרספקטיבות שונות" מציין הרב דניאל אלטר, מנהל בית הספר מורייה "היא לימדה על אמנים וקישרה הכל לישראל". על התלמידים הוא מספר "הם היו נרגשים מאוד לראות את העבודות שלהם תלויות. אנחנו חיים בעולם שהצרכים בו משתנים, והדרישות מהילדים כ"כ שונות ממה שהיה פעם. זו ההזדמנות לתת אפשרות לחשוב מחוץ לקופסא ולהתכונן לחיים בעתיד".
