"בני העשרים של היום יפספסו את העצבות ב'טריינספוטינג 2'"

"'טריינספוטינג' שינה לי את החיים", אומר הבמאי דני בויל. "אני לא מדבר רק על התאוצה שהקריירה שלי תפסה בעקבות הסרט, אלא על השיעור לחיים שלמדתי ממנו. למדתי להעז. לבחור בחיים. למדתי לקחת סיכונים, דבר שמלווה אותי בכל מה שאני עושה".

לאלה שקורות החיים שלהם מתחילים אחרי 1996, או סתם לא היו שותפים לתופעה שנקראת "טריינספוטינג", נספר שהסרט היה אירוע קולנועי חריג, קאלט, בעל השפעה תרבותית אדירה. השיר "Lust for Life" של איגי פופ התנגן בראש במשך חודשים אחרי הצפייה בסרט.

"טריינספוטינג", שמבוסס על ספרו של הסופר הסקוטי אירווין וולש, עוקב אחר מארק רנטון (יואן מקגרגור), בחור צעיר חסר עתיד ושאיפות שחי באדינבורו המדוכאת כלכלית. רנטון מכור להרואין ומאוהב באדרנלין ובסכנה, ושני חבריו הקרובים, סיקבוי (ג'וני לי מילר) וספאד (יואן ברמר) חולקים איתו את אהבתו לסם ולריגוש שבא איתו. צלע נוספת בחבורה היא בגבי (רוברט קרלייל), מעין פסיכופט שמתעב ג'אנקיז אף שהוא עצמו מכור לטיפה המרה. בעקבות הסתבכות עם הרשויות רנטון עובר ללונדון בניסיון לפתוח דף חדש ונקי מסמים, אולם הוא מגלה שלא כל כך פשוט להתנתק מהעבר.

"לא הייתי עושה את הסרט בלי ארבעת השחקנים". בויל(צילום: gettyimages imagebank)

פאסט פורוורד 20 שנה ובויל, שביים את הסרט הראשון ובינתיים בנה לעצמו שם בינלאומי וקריירה משגשת, חוזר לרחובות של אדינבורו, לרנטון ולחבורתו עם "טריינספוטינג 2" שיצא לאקרנים השבוע. הרבה השתנה בשנים שעברו אבל גם הרבה נשאר אותו הדבר. מארק רנטון חוזר אל המקום היחיד שהוא יכול לקרוא לו בית, אותו המקום בו ספאד, סיקבוי ובגבי מחכים. חברים ותיקים נוספים שמחכים לו שם הם צער, אובדן, שמחה, נקמה, שנאה, חברות, אהבה, כמיהה, חרטה, הרואין, הרס עצמי וסכנה.

"בסרט הראשון לחבר'ה האלה פשוט לא אכפת", אומר בויל (61) בראיון ל-ynet, "לא אכפת להם משום דבר ומאף אחד, כולל עצמם. 20 שנה אחרי ואנחנו מוצאים אותם בגיל העמידה. כשאתה מגיע לגיל הזה, ואת זה אני אומר מניסיון, אתה קולט בעצם שלזמן לא אכפת ממך ושיש דברים אחרים שפתאום משפיעים עליך. ואלה הדברים שתוקפים את החבר'ה האלה, החרטות שלהם, השגיאות שלהם, מקומות בהם הם צריכים ורוצים למצוא כפרה, וזה לא פשוט בכלל".

"אף אחד מאיתנו לא יכול להעמיד פנים שהוא עדיין טינאייג'ר, למרות שאנחנו מנסים. וגברים חוטאים בכך באופן תמידי. הסרט הוא באמת תזוזה מהבחורים החביבים לאבות העצובים. ככה אני רואה את זה. אבל אחד הדברים החזקים בסרט, אחד ממקורות האנרגיה שלו, הוא הניסיון שלהם לחיות את העבר, או במקרה של בגבי ואפילו של סיקבוי - להתנקם בעבר".

כבר לא טינאייג'רים. מקגרגור ולי מילר

"זה כמו פגישת מחזור באמת. אף פעם לא הייתי באחת, אבל העבודה על הסרט הייתה הדבר הכי קרוב לפגישת מחזור שהיה לי בחיים. אתה מגיע לפגישה ופתאום רואה את החבר הכי טוב שלך מבית הספר, והוא נראה כל כך שונה. בעצם דרכו אתה מסתכל על עצמך, הוא כמו מראה. ואני חושב שהסרט הזה הוא ככה לגביי, לגבי השחקנים, וגם לגבי דור הצופים של הסרט הראשון".
 

אולם מתברר שבויל לא היה עושה את "טריינספוטינג 2" בכל מחיר. לדבריו, היה צורך ברגע המושלם, שמגיע בצורת 20 השנים שעברו מהנקודה בה הסתיים הסרט הראשון ועד לנקודה בה מתחיל השני - והתסריט צריך היה להיות נכון. ומה הכוונה ב"נכון"? לפי בויל, כזה שמכיל ארבע דמויות קיימות שיגולמו על ידי ארבעת השחקנים שאיתם התחיל את המסע.

"לא הייתי עושה את הסרט בלי אחד מהם" הוא מסביר, "וכשקראתי את התסריט פשוט ידעתי שהם ירצו לעשות אותו. הסכנה הייתה שאחד מהם יהיה משני, וזה דבר שלא הייתי מוכן לעשות. אבל כשקראתי את התסריט נדהמתי מהאופן בו הוא הצליח לשמור לכל אחת מהדמויות את המקום הייחודי שלה. בסרט הראשון יש איזושהי תפיסה מוטעית שזה הסרט של רנטון, בגלל שהקול שלו הוא זה שנשמע ב-Voice Over (הקול שנשמע ברקע ש.ג). אבל פה כל הדמויות נוכחות מאוד. דרך אגב, זה אחד ההבדלים הגדולים בין שני הסרטים - בראשון יש Voice Over ומעט מאוד דיאלוג, ואילו פה הדיאלוג הוא היסטרי. נדמה שהדמויות לא סותמות את הפה לרגע".

מתי היה הרגע שבו נפל לך האסימון והבנת שזה באמת קורה?

"אני לא יכול להגיד שזה היה היום הראשון לצילומים, כי כל אחד מהשחקנים זרם לסט ביום אחר, אבל אני זוכר בבירור את הרגע בו הכל התחיל בשבילי. יש סצנה בין רוברט לג'וני, שהם בעצם סיקבוי ובגבי, שמתרחשת במרתף של פאב. זה המפגש הראשון שלהם בסרט ושניהם ממש נתנו מעצמם עד הסוף. הם הביאו את אותה האנרגיה ואת אותו הטירוף שהובילו והגדירו את הסרט הראשון. באותה נקודה אמרתי לעצמי 'הו שלום! הנה אנחנו'. עד לאותו רגע, אני חייב להודות, פחדתי להרוס את המורשת של הסרט הראשון. משם ואילך ידעתי שנצליח. ידעתי שחזרנו".

אז נכון שצריך היה לצלוח את בעיות הלוגיסטיקה והתסריט כדי להרים את פרויקט ההמשך, אבל האמת היא שבמשך שנים ריחף ענן שחור אחר על כל העסק. בשנת 2000 היה פיצוץ ענק ומאוד מתוקשר בין בויל למקגרגור - עד אז שחקן הבית שלו. והנה קצת רקע: ב-1994 נחשף בויל עם הצלחת סרטו הקולנועי הראשון "חברים לרצח", בו כיכב מקגרגור, שהמשיך עם הבמאי גם ל"טריינספוטינג" ומשם לסרטו השלישי "חיים לא רגילים". היה ברור שהזוגיות הקולנועית המצליחה בין הבמאי לשחקן תמשיך גם הלאה, ולכן נראה אך טבעי שלסרט הרביעי של בויל, "החוף", ילוהק לתפקיד הראשי לא אחר מאשר מקגרגור, לו בויל הבטיח את התפקיד. מה רבה, אם כך, הייתה הפתעתו של מקגרגור, כשהוזמן לארוחת ערב עם בויל רק כדי לגלות שאת מקומו תפס אחד בשם ליאונרדו דיקפריו, שהיה אז חביב האולפנים והקהל בעקבות ההצלחה שוברת הקופות של "טיטאניק".

על הסט בסרט(צילום: gettyimages)

מקגרגור נעלב, בויל לא התקפל, הסרט צולם עם דיקפריו בתפקיד הראשי ונכשל בקופות, מה שבטח גרם למקגרגור לפצוח בריקוד ניצחון קטן בסלון ביתו הרחק מעיני המצלמות. וכך חלפו להן עשר שנים שבהן השניים לא החליפו מילה. בזמן הזה ביים בויל את "28 יום אחרי" האפוקליפטי, את "מיליונים" המצליח ואת "נער החידות ממומביי" שהביא לו את האוסקר (בהמשך ביים גם את טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון ב-2012, את הסרט "127 שעות" ואת "ג'ובס").

"טוב, הסיפור כבר ידוע לכולם", אומר בויל. "אני חייב לציין שזו לא הייתה שעתי היפה ביותר. יש לי רק שני אירועים בחיי שלא התנהגתי בהם כראוי ולא כיבדתי שחקנים כמו שהגיע להם - פעם אחת ליהקתי פעמיים תפקיד להצגה בתיאטרון. את יכולה לשאול איך דבר כזה קורה, אבל זה קרה לי, ואותו שחקן שליהקתי ובסוף לא עשה את התפקיד מת שנים אחר כך ולא הספקתי להתפייס איתו ולא התנצלתי. זה דבר שהולך איתי עד היום. וגם עם יואן, בכל העניין של 'החוף' וליאונרדו דיקפריו - לא התנהגתי כמו שצריך. ויואן, כמו יואן, היה מאוד אצילי בעניין. את ההחלמה מהפגיעה וההשלמה איתה הוא עבר, כי הוא פשוט טיפוס שמתנהג באצילות תמיד. נפגשנו והתנצלתי, והוא קיבל את זה. ככה התחלנו לבנות בחזרה את החברות שלנו ואת האמון בינינו. מעבר למישור האישי זה היה הכרחי גם במישור המקצועי, כי כמו שאמרתי קודם - אם לא היו לי כל ארבע הדמויות המרכזיות - הסרט לא היה קורה".

נעלב. מקגרגור(צילום: gettyimages)

"טריינספוטינג" אמנם הצליח בקופות, המציא שפה קולנועית חדשה וסלל את הדרך לדור שלם, אולם הביקורת לא פסחה עליו. הטענה העיקרית נגד הסרט הייתה ההתייחסות שלו לסמים והדרך בה השימוש בסם הוצג על המסך. היו שטענו שהוא הפך את השימוש לסקסי, כיפי ומפתה. גם בסרט הנוכחי מקומם של הסמים לא נפקד. "קודם כל אני חושב שברגע שאתה שם מצלמה על משהו זה מיד גורם לו להיראות נוצץ יותר", מסביר בויל. "מעבר לכך, מה שהיה יוצא מן הכלל בספר של וולש ואז בתסריט, הוא שלא הייתה שום מנטליות של קורבן באופן בו הדמויות מתוארות. יש לדמויות את הקול שלהן, לא משנה כמה הן מזעזעות ושערורייתיות ופועלות מחוץ למסגרת ולנורמה. לא הייתה כוונה לעשות אותן כאלה שמפיקות לקחים. זה לא נעשה על מנת לעצבן אנשים או להתבלט, זה פשוט אמיתי ונטוע במציאות. יש המון אנשים שלוקחים סמים ומצליחים לחיות ככה ביומיום. שורדים. אנשים שאני מכיר. אין ולא היה שום עניין לעשות לסמים גלוריפיקציה. אלה פשוט החיים".

מה אתה חושב שבני ה-20 של היום יחשבו כשהם יצפו ב'טריינספוטינג 2"?
"אני לא באמת יודע. אני אפילו לא יודע אם הם ראו את הסרט הראשון בשלמותו. אני חושב שחלקם הגדול ראה בוודאות חלקים מהסרט בגלל יוטיוב, או בגלל המוזיקה שבסרט. אבל אני לא יודע מה הם ירגישו כשיצפו בסרט הנוכחי. אני חושב שאם הם בני 20, הם בטח יזהו חלקים מהאבות שלהם על המסך. יש המון דברים שהם יכולים ליהנות מהם - האנרגיה, הטירוף, ההומור, הצילום, המוזיקה - אבל אני חושב שיש מצב שהם יפספסו את העצבות שבסרט. אולי הם לא יצליחו ממש לתפוס את החלק הזה, כי הם בעצמם עדיין לא עברו את התהליך, את המסע".

הסרט הראשון ייצג את רוח התקופה של אז. אם הוא היה נעשה היום, מה היה מייצג לדעתך?

"זאת שאלה מצוינת וקשה. בסרט הראשון יש את ההתרסה הנהדרת הזאת, את רוח הנעורים של אותה תקופה, שהתאפיינה בגישת ה'פאק יו', בזריקת זין על הממסד, על העולם. היום, אני לא בטוח מה יש, אולי הקשר הבלתי אמצעי והמיידי שקיים בין כולם - הפייסבוק, הסנאפצ'אט, הטוויטר. אני לא ממש יודע. זה די עצוב שזה כל מה שיש".