קשה להיות הורים

במהלך השבוע קיבלתי, כמו חלק מעמיתי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, כמה הזמנות להתראיין על המקרה הנורא בתוכניות חדשות ואקטואליה, בטלוויזיה וברדיו. מדוע, בעצם? כי הציבור דורש הסבר. בכל פעם שמישהו אצלנו עושה מעשה הזוי, אלים, או רצחני לילדים שלו – יגיע הפסיכולוג או הפסיכיאטר התורן לאולפן, וייתן הסבר מלומד,פסיכולוגי או רפואי, לתופעה. להסבר הזה יש תפקיד חברתי סמוי וחשוב: הוא מרגיע אותנו שאנחנו לא כאלה, ולעולם לא נהיה כאלה.

אני לא אוהד גדול של הפילוסוף הצרפתי המנוח מישל פוקו, שמצידו לא היה אוהד גדול של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. אבל בדבר אחד אני מסכים איתו: ההצטרפות של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה למשפחת המדעים הייתה קלה יותר, מפני שהן הפכו מעשים נוראיים לאבחנות "מדעיות". קורה משהו איום ונורא, ומיד באים אנשי המקצוע ומספרים לנו שהאם המרעילה סובלת מתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח. איזה מזל. עכשיו הכול ברור: היא חולה, אנחנו לא, ואפשר לנשום לרווחה.

זה טוב ויפה, אבל אני מציע שנעצור לרגע וננסה לחפש אותו בתוכנו, את מינכהאוזן הפרטי והקטן שלנו. לא כי אנחנו בסיכון להתחיל להרעיל ילדים. אנחנו לא. אבל המקרים הקיצוניים האלה יכולים ללמד אותנו משהו לא רק על מחלות נפש מוזרות ונדירות, אלא גם על הטבע האנושי -- ולכולנו יש טבע אנושי.

שאלת הרווח

לפני מאה שנים בדיוק, בהרצאות המבוא שלו לפסיכואנליזה, עשה פרויד את האבחנה הקלאסית, המקובלת עד היום, בין רווח ראשוני לרווח משני. קל יותר להסביר מה זה רווח משני, וכולנו מכירים אותו. מי שבחיים שלו לא השתמש ברווח משני – שיקום.

רווח משני זה יוסי שאומר שהוא לא יכול ללמוד לבחינה כי כואב לו הראש. האם כואב ליוסי הראש? כן. האם הכאב הזה עז עד כדי כך שהוא מונע מיוסי כל אפשרות ללמוד? לא בהכרח. כבר במסכת עירובין, בתלמוד הבבלי, המליץ רבי יהושע בן לוי: "חש בראשו – יעסוק בתורה". אבל מה, אם כבר כואב ליוסי הראש, לפחות שירוויח מזה משהו. כל מי שהצליח בילדותו לשכנע את אמא להשאיר אותו בבית בגלל מחלת חום, ונאנח אנחת הקלה על כך שחמק בהצלחה מיום לימודים מעיק, הרוויח רווח משני.

אבל מי שבילדותו גם טבל את המדחום בכוס התה שהביאה אמא, כדי לייצר חום מזויף, ולא ללכת לבחינה שלא התכונן אליה – הוא כבר לא הרוויח רווח משני. למה שהוא עשה קוראים התחלות (malingering): יצירה בכוונה תחילה של מצג שווא של מחלה שלא קיימת, על מנת להרוויח משהו מוחשי, או לחמוק ממשהו מוחשי.

ומה זה רווח ראשוני? כאן אנחנו מתחילים להתקרב למינכהאוזן. רווח ראשוני הוא משהו שאנחנו מרוויחים מעצם היותנו מוגדרים כחולים: סימפטיה, מילה טובה, השתתפות בצער. זה ספונטני, זה נעים, זה עוטף, וזה יכול להיות ממכר. זה גם יכול להציל אותנו ממועקה נפשית גדולה יותר: מי שתקוע בהחלטה קשה, ואינו מצליח להתחייב לכאן או לכאן, לפעמים יפתח לו מחלה, קטנה או גדולה, שתדחה את הצורך להחליט, ותקטין את החרדה שלו.

אנשים שסובלים מתסמונת מינכהאוזן, שהיא נדירה מאוד, פשוט הלכו כמה צעדים יותר רחוק מכולנו במורד הדרך הזאת. הם נהנים להיות חולים ולקבל את תשומת הלב, את התמיכה, את הטיפול, את הפרגון ואת העידוד, שלפעמים אינם יכולים לקבל בדרכים אחרות. אנשים כאלה מסתובבים לפעמים עם בטן מלאה צלקות מניתוחים חוזרים ולא נחוצים, או עם תיק רפואי עבה במיוחד, שיש בו אוסף מבהיל של בדיקות וצילומי הדמייה שלא מצאו דבר.

הדברים מתחילים להיות מפלצתיים כשאדם בוחר לו אדם אחר, בדרך כלל בן משפחה קרוב, על מנת לעשות אותו חולה ולקטוף את הסימפטיה, את תשומת הלב, ואת הפרגון הניתנים למי שמתמודד באומץ ובמסירות עם בן משפחה החולה במחלה כרונית, כזאת שהרופאים אינם מצליחים לאבחן ואינם מצליחים לרפא.

לפני שלוש שנים, בבית חולים בפרברי ניו יורק, מת ילד בן חמש בשם גרנט ספירס כשבדמו רמות גבוהות במיוחד של נתרן. גרנט סבל ממחלות כרוניות מאז ינקותו. אמא שלו, לייסי ספירס, ניהלה בלוג שזכה לעוקבים רבים, ודף פופולרי לא פחות בפייסבוק, שבהם תיעדה בחן ובהומור את ההתמודדות שלה ושל גרנט עם המחלות והאשפוזים החוזרים שלו, שהחלו בגיל חמישה ימים ונמשכו כל חייו הקצרים.

בעקבות המוות נעצרה האם הבלוגרית, והועמדה לדין על רצח. התברר שהיא האכילה את בנה מאז ינקותו בכמויות אדירות של מלח. השופט ששלח אותה למאסר של עשרים שנה כתב שהיה נותן לה את העונש המקסימלי הקבוע בחוק – עשרים וחמש שנות מאסר – אלמלא הייתה חולה בתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח.

ובחזרה אלינו: לעניות דעתי, להיות הורה זה להיות גיבור. המסירות האינסופית לרווחתם, לשלומם ולבריאותם של אנשים קטנים, שלא יכולים לשמור על עצמם, היא מהדברים הקשים ביותר והיפים ביותר שאדם יכול לעשות. הפחד שלנו מן ההורים המרעילים הוא אולי השתקפות של פחד עמום השוכן בתוכנו. לא מפני האפשרות שנהפוך למרעילי ילדים, אלא מפני האפשרות שהתפקיד הבלתי אפשרי הזה עלול להפוך לקשה מדי בשבילנו. ואם זה ככה אז אולי זה טוב, כי ככל שנהיה מודעים יותר לאפשרות, כך יקטן הסיכוי שהיא תתממש.