משחק הכיסאות המגוחך בכדורגל הישראלי

בשבועות האחרונים מתרחש לנגד עינינו "משחק כיסאות" מגוחך בין מאמני ליגת העל בישראל. גיא לוזון מפוטר מהפועל ת"א ומתייצב מיד על הקווים בסמי עופר, רן בן שמעון נזרק מבית"ר ותוך ימים ספורים כבר מעביר אימון במ.ס אשדוד ושרון מימר עוזב את הפועל כפ"ס ובתוך זמן קצר כבר חוגג עם הקהל בטדי. תופעת חילופי המאמנים השתרשה כאן כל כך, עד שלא תמיד ברור לצופה מהצד איזו קבוצה מאמן הבחור שעושה תנועות עם הידיים וצועק על הקווים. ממבט חטוף על טבלת ליגת העל ניתן לספור על יד אחת את מספר הקבוצות בהן לא הוחלף המאמן מתחילת העונה, וברור לכולם שגם מספר זה ילך ויקטן ככל שנתקדם לסיום הליגה. מעמדו של המאמן הישראלי מצוי בשפל חסר תקדים, ונשאלת השאלה - מדוע הגענו למצב הזה?

למרות שבתחומים רבים בחיים את המחיר לחוסר ההצלחה משלם האדם המוביל את המערכת ואשר נושא באחריות לחוסר התיפקוד שלה, קשה למצוא תופעה דומה בה מבוצעים הליכי פיטורין בצורה כל כך שכיחה כפי שקורה בתפקידו של מאמן הכדורגל. אנשים רבים בעולם הכדורגל מחזיקים בעמדה לפיה מהלך כזה יוצר אפקט של זעזוע במועדון, ולכן זהו צעד חיובי ומתבקש במקרה של חוסר הצלחה. במקרים לא מעטים אכן נוצר שינוי מסוים ובטווח המיידי הדברים מתחברים ונראים טוב יותר, אך האם בזאת נפתרו כל הבעיות? בכלל לא בטוח.

לוזון והקהל. עזר במשהו?(צילום: ראובן כהן)

בקרב האוהדים וגופי התקשורת בארץ המנהג הקבוע הוא הלבשת כל הרעות החולות בכדורגל הישראלי על כתפיו של העומד על הקווים, מה שלא פעם מסיט את הדיון מהבעיות האמיתיות שלנו. הכדורגל הישראלי תקוע כבר שנים באותה הנקודה, והפתרון המידיי הוא תמיד אותו הפתרון. האם נבדקו פעם הסיבות לכך שאין מספיק כישרונות שעולים ממחלקות הנוער? או נשאלה השאלה כיצד קורה שאותם שחקני עבר שכשלו במשחקי הנבחרת, עברו לאמן ילדים באותן שיטות אימון בהן נכשלו כשחקנים?

בכל גוף רציני נעשת בדיקה מעמיקה לאחר כישלון, עולות שאלות, נבחנות חלופות לנקודות בהן היה כשל ומובאות מסקנות לשיפור. כאשר מסתכלים על ההשקעה הלא פרופורציונלית של בעלי הקבוצות בהשוואה להישגים (וכמובן ביחס לרווחים) אליהם מגיעים המועדונים בבעלותם, קשה להבין מדוע חוזרות על עצמן בדיוק אותן הטעויות המשאירות את הכדורגל שלנו כל כך מאחור. הרצון להגיע להשגים מידיים, חוסר הסבלנות לבנות מערכת טובה לטווח ארוך והלחץ המופעל מצד האוהדים יוצר כיסוי של הבעיות עם פלסטר במקום ניסיון לטפל בהן באופן יסודי.

כבר לא מעט שנים שרוב השחקנים הזרים לא מצליחים להביא ערך מוסף, בקבוצות רבות ישנן טעויות גדולות בבנית הסגל ובבחירת שחקנים לעמדות המפתח במגרש, וחוסר היכולת לשלב שחקנים צעירים יוצר בעיה בפיתוח דור המשך עליו יוכלו להתבסס המועדונים לשנים קדימה. נוסף על כל זה, יש לזכור שבניגוד למשחק הכדורסל, יכולתו של מאמן הכדורגל להשפיע על מהלכי המשחק היא די מוגבלת. אין לו יכולת לעצור את המשחק כשהדברים לא מתחברים (כפי שעושה מאמן הכדורסל כשלוקח פסק זמן), מספר החילופים במשחק מוגבל לשלושה ומהלכים טקטיים שיעשו שינוי משמעותי כמעט ולא קיימים. ההפרזה הגדולה ביכולת ההשפעה שלו יוצרת מצג שווא המאפשר לבעלי הקבוצות להאמין שהשינוי בעמדה הזו יביא לפיתרון הקסם בקבוצתם הכושלת.

דוגמאות, כמובן, לא חסרות: במועדונים הגדולים בישראל מגיעים והולכים מאמנים כבתחנת רכבת. בשלוש השנים האחרונות עבדו במכבי חיפה 5 מאמנים (אלכסנדר סטנוייביץ', מרקו בלבול, רוני לוי, רנה מלנסטיין, גיא לוזון), בבית"ר ירושלים 5 (מנחם קורצקי, גיא לוי, סלובודן דראפיץ', רן בן שמעון, שרון מימר), במכבי ת"א 6 (אוסקר גרסיה, פאקו אייסטראן, סלבישה יוקאנוביץ', פטר בוס, שוטה ארבלזה, ליטו וידיגאל) ובהפועל ת"א לא פחות מ- 8 מאמנים (אסי דומב, אלי כהן, ססאר מנדיונדו, וואליד באדיר, גיא לוי, אלי גוטמן, גיא לוזון, מנחם קורצקי). את המצב האבסורדי הזה, בו עיקר הציפיות מופנות כלפי המאמן, סיכם בפשטות כוכב העבר ומאמן נבחרת צרפת לשעבר מישל פלאטיני, שאמר:" לא יודע מה זה טקטיקה. כדורגל מנצחים שחקנים".

בכדורגל הישראלי לא חסרים נושאים לבדיקה. אפשר בקלות להקים צוות בדיקה רציני שיבדוק לעומק כיצד ניתן להשתפר ולהתחיל לעבוד בצורה יסודית. אבל למה להשקיע בפרטים הקטנים? הדבר הפשוט ביותר הוא לפטר את המאמן.