פורים לא שמח
הרעש ברחובות, התחפושות שמיוצרות בסין, השכרות ההמונית. למה אני לא סובל את פורים
נדמה לי שהגעתי לגיל שבו כבר מותר לומר בגלוי: אני ממש לא אוהב את חג פורים. אבל ממש. משנכנס אדר, אני נכנס ללחץ. חג פורים הוא חג איום ונורא בשבילי. החג עדיין לא התחיל אצלנו, השבוע היה רק קדימון, ואני כבר מחכה שהחג יעבור. אני לא לבד בעניין הזה, אני יודע. בשביל אנשים ביישנים, חג פורים הוא אתגר מתמשך ולא נעים, שחוזר וחוזר על עצמו כל שנה. ואני, מה לעשות, ביישן.
לפעמים קשה לראות את זה עלי. ויכול להיות שאני ביישן "לייט", כי אני לא עד כדי כך ביישן שאתבייש להודות בזה. אבל מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ביישן, וחג פורים נותן לי, כל שנה מחדש, המון סיבות טובות להתבייש.
מדוע? אז בואו נתחיל: בפורים, כחלק מרוח החג, יורדים המחסומים החיצוניים שמפרידים בין בני אדם, ויורדות גם העכבות הפנימיות שגורמות להם להתנהג יפה, ולשמור על מרחק זה מזה. כך קורה שאנשים שאני בקושי מכיר מגיעים אלי הביתה בלי להסס ובלי לתאם מראש, עם משלוח מנות ביד וחיוך רחב על הפנים. ואז אני צריך להיראות שמח ולבבי,ובהמשך גם להחזיר להם משלוח מנות. כלומר, להתגבר על הבושה והאי-נעימות ולעבור את האינטראקציה הזאת שוב, הפעם בפתח הבית שלהם.
פורים הוא גם חג רועש, בכל המובנים, ואנשים ביישנים אוהבים שקט. רעשן זה לא רק צעצוע לילדים – רעשן זה גם תכונת אופי של בן אדם.בפורים רוב בני האדם נהיים, תסלחו לי, יותר רעשנים. מדובר כאן לא רק על נפצים וצפצפות וקפצונים, אלא על סגנון דיבור והתנהלות. אנחנו הישראלים די רעשנים גם ככה, בכל ימות השנה. והחג העליז הזה, "הבה נרעישה רש-רש-רש", לא הופך אותנו לחינניים יותר.
הגיע הזמן שנגיד משהו גם על הדיקטטורה של התחפושות, ועל מה שהחג עושה לילדים שלנו. על הקפיטליזם של מיליוני התחפושות הקנויות שמגיעות אלינו מסין, שכולן נראות בדיוק אותו דבר, ואלפים מהן יגיעו ארצה רק אחרי פורים. על האלטרנטיבה המלחיצה של לתפור תחפושת בבית. על הדרמות, המשברים והדמעות בגני הילדים ובבתי הספר. על המריחות העבות של האיפור, שקשה מאוד להוריד אותו אחר כך. על הילדים והנערים שמתחפשים לגיבורי-על אלימים ומזדהים איתם, ועל הילדות והנערות שמקבלות שוב ושוב את המסר שלהיות יפה זה להיות חשופה.
פורים הוא גם חג שבו נפצעים ילדים, כל שנה. זה חג של הרבה תאונות קטנות וכמה תאונות גדולות. תחפושות מתלקחות, נפצים וזיקוקים שולחים גיצים לעיניים, ומופיעות תגובות אלרגיות לחומרי איפור לא שגרתיים ולא ידועים. אנחנו בטוחים שהילדים שלנו צריכים את כל זה?
גם על המבוגרים עובר משהו. מדינה שלמה יורדת מן הפסים בפורים, וזה לא תמיד נעים לראות. אני, למשל, לא אוהב שאנשים משתכרים סביבי, וזה בדיוק מה שקורה לעם ישראל. מאות אלפי גברים חרדים, אנשים מאופקים בדרך כלל, שרובם לא רגילים לאלכוהול, מקיימים בכל שנה בדבקות את הציווי של רבא ממסכת מגילה –"חייב איניש לבסומי בפוריא" (חייב אדם להשתכר בפורים). זה דווקא מצליח להם יפה מאוד. מי שעבר פעם בבני ברק ביום הפורים, והריח וראה את שלוליות הקיא על המדרכות ובפתחי הבתים, לא ישכח את חוויית החג הזאת כל כך מהר.
ועדיין לא אמרתי מילה על מגילת אסתר. זאת מגילה שאין בה אלוהים, פשוטו כמשמעו. אלוהים לא מוזכר בה במפורש אפילו פעם אחת, ואותי זה לא מפתיע. תגידו, קראתם אותה פעם ברצינות? שמתם לב למוטיבים העיקריים של המגילה הזאת? גברים הוללים ושיכורים, נשים מחופצנות ומושפלות, נישואי תערובת, אלכוהול ללא הגבלה, והרבה יותר מדי אוכל. וזה עוד לא הכול: תככי חצר, יהודים גלותיים חסרי אונים ושתדלנים, שפע של הוצאות פומביות להורג, שמחה לאיד, ויחסים לא ברורים בין הדוד מרדכי לבין האחיינית היפה שלו. עד כאן התוכן החינוכי של מגילת אסתר. אבל גם הסגנון שלה, לדעתי, הוא לא משהו: האכזריות, הנקמנות, הרוע, הצביעות, וכל השמות המוזרים האלה של בני המן והסריסים. תגידו לי, בשביל זה חזרנו לארץ ישראל, כדי לחגוג כאן את החג הגלותי והפתטי הזה?
אבל זאת מסורת, אתם אומרים. מתכננים לקחת את הילדים לבית הכנסת, לשמוע את קריאת המגילה? שם, במקום שמיועד לחשבון נפש, לתפילה, ולהתבוננות עצמית, הם יזכו להיחשף להרבה מאוד רעש, וכמובן גם לתכנים המשובחים של סיפור המגילה. המילה "המן" חוזרת על עצמה יותר מדי פעמים במגילת אסתר, וכל "המן" כזה בבית הכנסת מלווה בפיצוצים ויריות. ממש בית ספר לווידוא הריגה ולצפצופים באוזניים.
ומה עם מסיבת פורים? זה בהחלט עניין של טעם, אבל הרבה רומנטיקה לא תמצאו בה. גם כאן, האלכוהול מוריד את המחסומים, המסכות מורידות את הבושה, והתוצאות לא מאחרות לבוא. אז נגיד שאתם כמוני, ורוצים לחסוך לעצמכם את החג השמח-ומבדח הזה. האם זה אפשרי? כן, יש מה לעשות, וזה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתם.
במשפחה שלי מסתובב סיפור על היקה הירושלמי הדתי שלא סבל את פורים, מן הסתם מכל הסיבות שכתבתי כאן. הוא ניצל בתבונה את העובדה שחוגגים את פורים בערי פרזות (כמו בתל אביב, וכמעט בכל הארץ) יום אחד לפני שחוגגים אותו בירושלים. האיש היה מקפיד לנסוע בשעות אחר הצהריים המאוחרות לתל אביב, בדיוק בתפר שבין פורים ושושן פורים, כל שנה. הוא היה נשאר ללון בתל אביב בלילה,וחוזר לירושלים רק למחרת לפנות ערב, אחרי שהצליח להימנע באלגנטיות מן החג בשתי הערים. כל הכבוד לו. אני באופן אישי כבר מחכה לפסח.ffice@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
