חיות בסרט משלהן
כנס בן שלושה ימים הביא לשיקגו את הקצפת של יוצרות הקולנוע הישראלי. היה מרתק ומעורר תקווה
לא בכדי ארגנה פרופ' רחל הריס, חוקרת ספרות ותרבות ישראלית כנס אקדמי ייחודי בן שלושה ימים באוניברסיטת שמפיין אילינוי בנושא: "נשים בקולנוע הישראלי”' לרגל יום האישה הבינלאומי. לכנס הוזמנו 16 חוקרים, במאיות ומרצות, חצי מישראל והיתר מרחבי ארה"ב. הכנס קצר הצלחה רבה, קרוב ל-150 אנשי קהילה הגיעו. המרצים בחנו את מקומן, ייצוגן, פעילויותיהן לשינוי, נושאי סרטיהן, עקבות צעדיהן ודריסת רגלן של נשים בהווה ובהיסטוריה בתעשיית הקולנוע הישראלית. ספרה של הריס "נשים בקולנוע הישראלי" המתאר את השלבים הפמיניסטים במגמה זו יצא לאור באוקטובר 2017 .
בעת האחרונה, סרטים תיעודיים חדשים המבוססים על מחקר מעלים לתודעה מידע שהודחק, נשמט ונשכח מהזיכרון הציבורי. למשל, ישראלה שאער מעודד, גילתה את סרטה של חלוצת הבמאיות בארץ אלידע גרא "לפני מחר” (1969), סיפרה הריס. "ישראלה דאגה לשחזורו והקרנתו של הסרט והכרה בתרומתה של הבמאית הראשונה בישראל. בנוסף, בפסטיבל סרטי נשים משנת 2004 ברחובות נחשפה פעילותה של מרגוט קלאוזנר שהקימה עם בעלה דאז את אולפני ההסרטה הרצליה, שסללו את אבני הדרך בקולנוע ובטלוויזיה הישראלים". פסיפס סרטים תיעודיים אלו יוצר תמונה היסטוריה שלמה יותר של הקולנוע.
אחת מהשפעות הפעילות הפמיניסטית בקולנוע היא בחירת נושאי הסרטים המופקים. נושאים אלה קשורים לעיתים בסוגיות מושתקות וחוויות מופנמות. אם זה נוגע בגוף הנשי: אונס, הפלה, לידה, אימהות, השמנה, הרזיה, גילוי עריות וזקנה. או עיסוק ביחסים בין נשים לנשים: בין אם לבת, בין חברות ובין קהילות נשים שונות.
מיכל אביעד, במאית, תסריטאית ופרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, הייתה הדוברת המרכזית בכנס והרצתה על שלושת עשורים של יצירה וביום של סרט עלילתי אחד ושמונה סרטים תיעודיים . על פי הגדרתה "סרט תיעודי אינו אובייקטיבי או ניטרלי, סרט תיעודי מסתכל על המציאות דרך עיני הבמאית”. מכאן, נקודת מבט פמיניסטית שזורה בכל סרטי אביעד.
בסרטיה תמיד יש שילוב בין שאלות מגדר לשאלות חברתיות. למשל, בסרט "לב הארץ" (2001 ) עסקה בשלוש קהילות נשים ברמלה. ש"סניקיות חוזרות בתשובה, עולות חדשות מבוכרה, ונשים ערביות. אביעד מראה שלמרות שלשלוש קבוצות אתניות אלו מאפיינים דומים מבחינת מעמד סוציו אקונומי וקשריהן לדת, למרות שאין קשרים ביניהן. סרטה "הנשים ממול" (1992), צולם בתקופת האינתיפאדה הראשונה ועסק במעורבות של נשים בכיבוש. אביעד מביעה את דעותיה הפוליטיות בסרטיה.
ביום רביעי אחה"צ כ-150 איש הגיעו לצפות בסרטה התיעודי הנפלא, זוכה פרס ואן-ליר "דימונה טוויסט"בטמפל בית אל בפרברי שיקאגו. אירוע זה נערך בשיתוף פעולה עם הקונסוליה הישראלית וסינדי שטרן, יו”ר פסטיבל הסרטים הישראלי בעיר. בסרט זה אביעד מנתצת מיתוסים ומבקרת את הממסד. בעלילה, שבע נשים חכמות שהגיעו עם משפחותיהן באניה מצפון אפריקה ומפולין היישר לדימונה בעלות יכולת הסתגלות מדהימה סיפרו בחן, בהומור ובפיוס על קשיי הגירתן, על ההשפעות הצרפתיות והערביות עליהם בספרות, מוסיקה, אופנה וריקוד שלא קבלו תשומת לב מהצברים.
כשאחוזי ההתבוללות עולים לגבהי ה-61%, יהודים שצפו בסרט לא היו מודעים למתחים בין אשכנזים למזרחים. סמדר זמיר, במאית ומרצה לקולנוע ומגדר באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללות הדסה וספיר, הופיעה גם כן באירוע. סרטה העלילתי הקצר משנת 2010 "בין השורות" הוא מחזמר העוסק בתקיפה מינית. זמיר העובדת מזה שלוש שנים על פרויקט הביכורים התיעודי "על כיסא הבמאי יושבת אישה”, זוכה במענק פיתוח מטעם קרן יהושוע רבינוביץ' ובפרס היצירה הצעירה בפסטיבל קולנוע דרום 2015. מפרוייקט זה יופק סרט וסדרת רשת שבו רואיינו 24 במאיות שהגיעו לפסגת ההצלחה למרות המכשולים העומדים בדרכן של נשים.
"התופעה הטבעית היא שתעשיית הקולנוע הישראלית והבינלאומית הייתה מאז ומעולם הגמוניה גברית”, אמרה זמיר. חוסר ייצוג נשים נובע מכך שתעשיית הקולנוע עוצבה על ידי גברים בהתאם לצרכיהם, תפיסתם ואורחות חייהם. מכאן השתלבותם של נשים בתחום מאוד קשה". זמיר מצביעה על קשיים נוספים לנשים בתחום כגון: סביבת עבודה סקסיסטית בה הטרדות ופגיעות מיניות הן עניין שבשגרה. קושי של שילוב עבודה תובענית קולנועית עם אימהות. קושי זה יוצר תופעה של 'במאיות של סרט אחד', בעקבות נישואין, הריון והקמת משפחה התחום ננטש. קושי נוסף מתבטא במציאות בה קיים רוב גברי בקרב מקבלי ההחלטות בתחום: הלקטורים, ראשי הקרנות ומבקרי הקולנוע מחליטים באיזה סרטים יתמכו. מכשלה נוספת היא הרגל – הציבור מעדיף לצפות בסיפורים גבריים.
ולמרות כל זאת, בעשור האחרון מספר הבמאיות הישראלית העוסקות בסרטי תעודה הכפיל את עצמו. בראשית הקולנוע שיעור הבמאיות הגיע ל-13% ובעשור האחרון עלה שיעורם למעל- 20%. עד 2010 היו 25 במאיות - כיום מספרן עלה ל-50. למשל, בראשית תעשיית הקולנוע בארה"ב נשים היוו 50% ועם היווצרות הוליווד נעלמו הנשים ומספרן ירד ל-4%.
מגמה זו בה מספר הבמאיות עולה ורבות זוכות לתמיכה של קרנות קולנוע גדולות בארץ המאפשרות להן להגשים את רעיונותיהם ולהפיק סרטי איכות, היא משמחת ונפלאה. קולות רבים קוראים לשינוי. בין השאר, הוקם "פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה", לובי הדואג לאינטרסים כלכליים ואומנותיים של נשים בעולם הקולנוע. הארגון נלחם לייצוג שוויוני בקרב מקבלי ההחלטות בחלוקת תקציבים שוויונית ובאמנה למניעת הטרדות מיניות. העתיד נראה ורוד- אין פלא שיש כזו הערצה ונהירה לפסטיבל הסרטים הישראלים בשיקאגו.
