"הדרמה של הגבריות החדשה": המין המוחלש

תרבות מזרחית, מורשת שחורה, זכויות להט"בים, ארגוני נשים - הדיון הציבורי בעידן הנוכחי רווי בפוליטיקת זהויות. לערכים אוניברסליים אין ביקוש של ממש, ואילו זהויות פרטיקולריות הן סחורה חמה. כל זה לא חדש, אבל בתקופה האחרונה עולה על סדר היום זהות חדשה התובעת להשמיע את קולה: גבריות. ניצחונו של דונלד טראמפ חשף את הגברים הלבנים, בעיקר מהמעמדות העובדים, בתור קבוצת זהות מובחנת וממורמרת הטוענת למחיקה ולדיכוי תרבותי, כלכלי ופוליטי. בדיון האמריקני מוגדרים הגברים הלבנים ממעמד העובדים "המיעוט החדש".  

"הדרמה של הגבריות החדשה". גיבור או קורבן?(הוצאת מודן)

כל זה יכול להישמע תמוה, בהתחשב בכך שהעולם נשלט על ידי גברים - פחות או יותר משחר ההיסטוריה עד היום. גברים מהווים רוב מוחלט של מנכ"לי החברות, המנהיגים, השופטים, המרצים ושאר בעלי הכוח. הפטריארכיה הייתה ועודנה המשטר היציב והנפוץ ביותר בכדור הארץ. אלא שלטענת הפסיכולוג גבריאל בוקובזה, הגברים עצמם מהווים למעשה קורבנות עיקריים של משטר זה. החברה דורשת מהם להיות חזקים וקשוחים, לעבוד, להילחם ולזיין, תוך ניתוק מרצונותיהם ותחושותיהם העמוקים.

זו הטענה שנפרסת בספרו 'הדרמה של הגבריות החדשה' (הוצאת מודן) - אחד הספרים הראשונים בעברית המוקדשים למצוקת הקיום הגברי. בוקובזה לא רק מבקש לאבחן את מצבה של הגבריות, אלא גם למלא את החסר בכך שיעלה למודעות "חלקים מודחקים ומוכחשים בסיפורו של כל גבר ושל הגברים כולם". בפרק המבוא הוא מיטיב לאפיין את השסע הקיים בחיי הנפש של גברים רבים: הם אינם מסוגלים לדבר על מרכיבים באישיותם שאינם הרואיים - על עניינים אינטימיים, ובפרט על קשיים וחולשות. הם אינם מודעים לכך שהגבריות אינה שקופה, אלא זהות בעלת מאפיינים משלה. כתוצאה מכך, גברים "לא מקשרים בין עובדת השתייכותם למין הגברי לבין מכלול קשיים ופגיעות שהם חשופים אליהם", ובכלל זה סרטן, מחלות לב, התאבדות והתמכרויות.

גבריאל בוקובזה. החוסן והאלימות כמערך חברתי ולא כמאפיין ביולוגי

ברוח התקופה, ואולי בהשפעת 'קיצור תולדות האנושות' של יובל נח הררי, בוקובזה מקדיש את הפרק הראשון לפרה־היסטוריה של הגבריות, מאז עידן הירידה מהעצים. הוא מציג את טקס המילה, הנפוץ בתרבויות רבות, כטקס התחשלות הכופה על הגבר את תפקידו החברתי, תוך התגברות על האינסטינקטים הטבעיים שלו. החוסן והאלימות המזוהים עם הגבריות הם לפיכך לא מאפיין גנטי־ביולוגי של המין הגברי, אלא מערך חברתי שנכפה על הגברים מגיל צעיר. זו אבחנה מעניינת, ובוקובזה מציג אותה באופן משכנע.

הטענה השנויה יותר במחלוקת נבנית בפרק 'גיבור או קורבן'. כאן מוחה בוקובזה נגד שנאת הגברים, המיזאנדריה, שזוכה לדעתו ללגיטימציה גדלה והולכת בחברתנו. גברים, לטענתו, נפגעים לפחות בשתי דרכים: לא רק שהם סובלים מהדרישה להפגין כוח וחוסן, ואינם זוכים לאמפתיה; הם גם מופלים בחקיקה ובבתי המשפט - למשל בכל הנוגע למשמורת על ילדים. בוקובזה אמנם אינו מכחיש שגברים מהווים 98 אחוז מהמיליארדרים ו־93 אחוז מראשי הממשלה, אך מדגיש ש"גברים בעלי הון מהווים חלק קטן מכלל האוכלוסייה". זאת טענה מוזרה, כי הכוח הגברי אינו מוגבל לשכבה מצומצמת. באינספור מקצועות ותחומים, גברים נהנים מנגישות רבה יותר להכנסה גבוהה, למעמד ולתהודה תקשורתית. הם אמנם נהרגים במלחמות ובתאונות עבודה, אבל גם זוכים בזכות כך ליוקרה חברתית.

גם אם אפשר להטיל ספק בטענת הדיכוי, בוקובזה מציג אותה באופן מנומק ומתוחכם. משכנעת גם הטענה שהזהות המגדרית הגברית שבירה יותר מהזהות הנשית, ומצריכה הוכחה חוזרת ונשנית. "כאשר פאלוס אימתני מתרכך, האימה המשתררת גדולה שבעתיים, דווקא בשל הרושם שחזותו הזקופה אמורה לעורר". כל זה נכון, אבל בניגוד למובטח בכותרת, הספר עוסק למעשה בעיקר ב"גברים ישנים", מהסוג המחוספס והמסוקס, ומתמודד בהצלחה גדולה הרבה פחות עם גברים חדשים, רגישים, מטרוסקסואלים או הומוסקסואלים. אחת הדוגמאות המרכזיות שמביא בוקובזה היא ארנסט המינגוויי - המאצ'ו חובב ההיאבקות והציד. אין ספק שישנם עדיין בעולם הרבה גברים מסוג זה, אבל היה מעניין יותר לקרוא על אתגרי הגבר החדש - למשל גיק כמו מארק צוקרברג או גבר רגיש נוסח ג'סטין טרודו.

הבעיה מצויה בפרקים האמצעיים, שקורסים לפעמים לכדי להגנות מיותרת. כאן, בוקובזה גם מסתמך על טיעונים פיזיולוגיים כמו "גברים בעלי רמה נמוכה של טסטוסטרון חוו חרדה רבה יותר אם מעמדם המגדיר עורער, וחרדה זו בוטאה בעלייה חדה יותר בהורמון הלחץ קורטיזול". זה מיותר, וגם חותר תחת טענתו המרכזית של הספר, שעל פיה הגבריות היא בעיקרה מבנה חברתי.

ככלל, הספר מעורר מחשבה כשהוא מאפיין את הפיצול בנפשו של הגבר ואת משמעויותיו. בוקובזה מצליח לעשות הזרה לפסיכולוגיה הגברית - שבדרך כלל מוצבת בתור המובן מאליו החברתי - ולתאר את הגבר כמעין חיה כמעט אקזוטית. הוא מאבד מכוחו כשהוא מתבוסס בעמדה המתקרבנת. הפחד מבכי ומתלונה הוא אמנם בעיה מרכזית של הגבריות, אבל ספק אם גאולת הגבריות תבוא מהצטרפות לכלכלת הקורבניות ששולטת על השיח העכשווי.

פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"