שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ניצוצות של אש
    הזמן חולף מהר כל כך. נדמה כאילו רק אתמול ניגנתי במועדון קטן בתל אביב, עם בטן גדולה של חודש שמיני ושרתי שיר שכתבתי, על ילדה נמרה, ברוח של חופש ועוצמה נשית.

    אני זוכרת היטב איך שכבתי באמבטיה ושרתי בפלא והתרגשות גדולה לבטן העגולה שלי "You are my Sunshine". לא תיארתי לעצמי אז, כמה מהר אמצא את עצמי יוצרת חיים, מחזיקה את התינוקת הטרייה שלי בידיי ומתעוררת בעצמי לחיים חדשים, נולדת מחדש כישות אחרת בעולם הזה כ"אמא".

     

    נדמה כאילו היה זה לפני רגע שאותה תינוקת, בתי הבכורה, בכתה לה בעריסה ופתאום אני כבר מציצה עליה במיטתה ישנה. גוף ארוך של ילדה בת שש, שכבר מזמן נע בקצב שלו, מקפץ בזריזות בין פליקלאקים בסלון. מפליא כמה מהר ילדים גדלים ובאיזו רכות מלטף הזמן את פניהם. אותה תינוקת ענוגה שלפני רגע עוד ינקה ממני, הפכה במהרה לילדה עצמאית ונחושה שהולכת לבית ספר, פותרת שאלות בחשבון, לומדת לקרא ולכתב, מציירת, שרה ורוקדת.

     

    Tiger Girl מילים ולחן: תמי פדרמן

     

    והנה אני, שעד לפני רגע ממש עוד הייתי ״אדון לעצמי״, מתרוצצת איתה בין חוג לחוג, ממיינת בין בגד לייקרה מבריק של התעמלות קרקע, לבגד ים צבעוני
    של שיעורי שחייה, נעלי בלט ורודות וטוטו.  מדי שבוע אני מקפידה לצאת עם בתי למסע בדרך לחוג הריקוד של להקת המחול ״Kidanza ״. מסיעה אותה בדרכים וממתינה שעה עגולה מחוץ לסטודיו. לחוג היא תמיד מגיעה עייפה, אחרי יום לימודים ארוך ויוצאת מהשיעור קופצנית, מרוצה ונרגשת. כשאני בדרך לשיעור, בפקקים ובגשם אני כמעט תמיד מרגישה כמו נהג, עצבנית ומתוסכלת אני מפלסת את דרכי אל היעד בזמן שהבת שלי מאחור מורחת טוסט גבינה על המושב האחורי. כשסוף כל סוף מגיעים, אני נאבקת עם הגרביון החלקלק והעקשן ומחפשת את דרכי בין מבוך של סיכות סבתא. אני נלחמת מלחמת חורמה ברשת שיער דקיקה וחמקמקה שמסרבת לשתף איתי פעולה וכמעט תמיד נקרעת.

    לחוג הזה אני נוסעת כבר שנתיים ברציפות וכל פעם אני תוהה לעצמי אם הבת שלי תזכור לי את כל המאמץ הזה כשתגדל. שנתיים בדרך לחוג, הלוך וחזור, הלוך וחזור... עד שהשנה זה קרה. הבת שלי סוף סוף גדולה מספיק בכדי להשתתף במופע פורים. הופעה חגיגית ומרשימה על במת תאטרון מקצועי.

     

    הופתעתי מאד לגלות שנידבו אותי לעזור לבנות מאחורי הקלעים ונאלצתי לבלות את זמני בריצה אחרי עשרות ילדות מקפצות בטוטו. להרגיע, להלביש ולסדר מיליון ילדות צורחות לצד חבורה של אימהות מבוהלות, וכל אלו בזמן שפרטי תלבושות מושלכים לעברינו מכל עבר ונעלי סטפס מקפצות מעל ראשינו המסוחרר. זכיתי אפילו בתפקיד הבכיר בכוח: אחראית שקית הזבל הנדרשת מאחורי הקלעים. בייאוש התרוצצתי בין כל הילדות, מקפידה בדאגה שכל שאריות הבמבה, המסטיקים והסנדוויצ’ים יזרקו לשקית האשפה שבאחריותי ולא ימרחו על הרצפה. לאחר שסיימתי לסדר, הסתתרתי בפינה שקטה וקיוויתי שבקרוב אוכל כבר לחזור הביתה, לנוח. אבל אז זה קרה, סוף סוף הגיעה השעה והמופע הגדול התחיל.

     

     

    "הבייביסיטר הביישנית של בתי עלתה לבמה ושרה בלי היסוס". צילום: גיא איוושה
    "הבייביסיטר הביישנית של בתי עלתה לבמה ושרה בלי היסוס". צילום: גיא איוושה

     

    הבת שלי אדישה לכל המהומה, רגועה ושלווה הלכה מאחורי הקלעים יחד עם בנות כיתתה. ואנחנו האימהות התגנבנו אל תוך התאטרון והתיישבנו כולנו יחד בשורה האחרונה. חבורה של אימהות תשושות ומיוזעות יושבות בצייתנות מלאה בשקט, בחושך. לפתע נשמעה המוסיקה והאורות נדלקו. מוסיקה נוסטלגית של שירים שאהבתי כל כך כילדה התנגנו במלא עוצמתם. על הבמה עלו רקדניות עטופות תחפושות מושקעות ויפות. איה הבת של השכנה שלנו, שעד לפני רגע עוד הייתה הבייביסיטר הביישנית של ביתי, עלתה לבמה ושרה בלי שום היסוס ובקול פעמונים צלול.  ילדות קטנטנות עלו לבמה, מחופשות לדגים, הן צעדו בחיוך ושמחה גדולה לצלילי המוסיקה. נערה צעירה שהאימהות מסביב דאגו לעדכן שהיא לומדת בחוג עוד מאז שהייתה זאטוטה,עלתה לבמה בריקוד ספרדי נועז ובביטחון מלא הפנטה את הקהל.

     

     

    "עלתה לבמה בריקוד ספרדי נועז והפנטה את הקהל". צילום: גיא איוושה
    "עלתה לבמה בריקוד ספרדי נועז והפנטה את הקהל". צילום: גיא איוושה

     

    ואז זה הגיע. אקורד הפתיחה של מחרוזת שירי ״מארי פופינס״ ברקע ומולי, ברגע הזה, היא הופיעה, הילדה הקטנה שלי, הגוזלית שלי שלפני רגע רק למדה לזחול וללכת, צעדה לבמה בביטחון מלא. זקופה וחייכנית היא רקדה וניכר היה בפנייה שהיא נהנית. באותו הרגע אני ועד שורה שלמה של אימהות בקהל ייבבנו והתייפחנו בקול גדול. כל אחת מאתנו הפכה בין רגע מאישה שלווה ורציונאלית לציפי רפאלי הבאה. נאלצתי להחזיק את עצמי בכוח מלצעוק, כשלרגע היה נדמה לי שילדה חצופה אחרת, בת שש, עלולה בטעות להסתיר את ביתי. פתאום הבנתי לגמרי את כל אותן אימהות אמריקאיות שגוררות את בנותיהן לכל תחרות יופי מסן דייגו לניו אורלינס ומה שביניהן. ההתרגשות והגאווה שמילאו את ליבי לא באמת היו פרופורציונלית בעליל. ולא, לא היה אכפת לי מה יגידו כולם. מבחינתי, הבת שלי הייתה מסמר הערב. ללא ספק היצור הכי פלאי ונוצץ בעולם כולו! כוכבת!

     

    כמובן שלא באמת עניין אותי שהבת שלי תהייה הכי טובה. לא באמת היה חשוב לי באיזו שורה היא עומדת ואם היא תשכח את כל הצעדים שלה. האמת היא שגם אם היא הייתה עולה לבמה ומתגלגלת כמו כדור שלג על הרצפה, הייתי נפעמת ממנה. כי באותו הרגע, ראיתי את הבת שלי מרחוק. לא כמו תמיד שאני עומדת ממש לצידה. בזמן שאני מסרקת, מחנכת, מלטפת או מסבירה. ראיתי אותה מרחוק והבנתי פתאום עד כמה מהר היא גדלה לי. איך היא הפכה לנגד עיניי לילדה גדולה, יפה ומיוחדת. לאור בוהק, ייחודי ונפלא. וכל אחת מהאימהות שישבה לידי חשה בדיוק את אותה הגאווה. האהבה המוחלטת ליצירת המופת שלה.

     

    "הפכה לנגד עיני לילדה גדולה, יפה ומיוחדת". צילום: גיא איוושה
    "הפכה לנגד עיני לילדה גדולה, יפה ומיוחדת". צילום: גיא איוושה

     

    נזכרתי באימא שלי, הודיתי לה בליבי על כל הנסיעות שהסיעה אותי, על כל הטירטורים, החוגים וימי ההורים שהלכה אליהם. על אינסוף הפעמים שהתרוצצה, שהקשיבה, שהסכימה, שהרגיעה, שלקחה והחזירה אותי. הערכתי מחדש והתרגשתי מעומק ליבי, על הזכות שנפלה בחלקי ללוות את הבת שלי לחוגי הריקוד והשחייה, שעד לפני רגע היו נראים לי די מטופשים ומתישים.

     

    נזכרתי אז מחדש, שהתפקיד החשוב ביותר בחיי הוא לשמור על ביתי ועל האור הגדול שהיא נושאת בתוכה. שתמשיך לבעור ולהעיז, מלאת אש וניצוצות. ולאן שלא תלך, ומה שלא תבחר לעשות, שלעולם, אבל לעולם, לא תיתן לאיש, לכבות את ניצוצות האש שבעיניה הגדולות והנרגשות.

     

     


    פרסום ראשון: 31.03.17, 13:37
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ניצוצות של אש"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים