לב זהב: מגשימת החלומות לניצולי שואה

(צילוםף יובל חן)

כל חייו אהב דב יעקבוביץ', ניצול שואה ששרד את אושוויץ, לרקוד. גם היום, מבעד לשנותיו הרבות, ניתן לדמיין בקלות איך היה קורע בצעירותו את רחבת הריקודים. במגפי העור הצמודים שעדיין איתו ובחיוכו הכובש, לא קשה לזהות בו את הבחור השרמנטי שהיה פעם, מסמר הערב של כל מסיבה. אבל ב־12 השנים האחרונות, מאז שבת זוגו לקתה בסרטן, הפסיק יעקבוביץ' לרקוד. כשנפטרה לאחר מאבק עיקש, נותר בודד לגמרי. שמחת חייו כבתה.

בגיל 89 כבר לא פשוט לצאת במחול, עם כאבי הגב ובעיות השמיעה והמחסור התמידי בפרטנריות, אבל הכמיהה לריקודים לא עזבה את יעקבוביץ' מעולם. לכן כשפגש את רונית לב, מגשימת חלומות מקצועית לניצולי שואה, ששמה לעצמה מטרה לפזר מעט אושר בעולם, הייתה לו רק בקשה אחת. מאז, כבר שנתיים שהם נפגשים כדי לרקוד ביחד.

"החלום שלי", הוא קורא לה ומסובב אותה סביב צירה, ושניהם יוצאים במחול. ברקע מתנגן השיר "בואי נשוב אל הטנגו" של יהורם גאון, ויעקבוביץ' שב. צעד אחד לפנים ושניים הצדה, הוא שב אל הימים שבהם היה צעיר ויפה וקרע את מועדוני הלילה של תל־אביב, ברלין ויוהנסבורג. "בסך הכול אני מבסוט מהחיים שלי היום", הוא אומר, "אבל כשאני רוקד עם רונית, אני הופך להיות גם מאושר".

לב אחד גדול

את רונית לב לא קשה לזהות. על צווארה מתנדנדת שרשרת של לב ענק מזהב, העתק מדויק של הלב שיש לה בתוך החזה. לב, כזו שיכולה לעקור הרים ממקומם, שירתה כקצינה בקבע והשתחררה בדרגת אלוף משנה. לאחר שחרורה שימשה כעוזרת האישית של שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון. בשנתיים האחרונות היא מנצלת את כישוריה וקשריה הרבים ומקדישה כל שנייה פנויה לטובת ניצולי השואה. באמצעות דף הפייסבוק שפתחה, "מגשימים חלומות קטנים לאנשים גדולים", היא מנסה להכניס מעט אושר לחייהם של אלו ששרדו את התופת הגדולה ביותר. מטרת הדף לשדך בין ניצולי שואה לבין אזרחים שרוצים ויכולים להגשים את חלומותיהם. כפי שעולה משמו, אלו לא חלומות גדולים במיוחד. מדובר בבקשות צנועות שכל מה שצריך כדי למלא אותן הוא מעט רצון טוב.

לב מספרת למשל על ניצול שואה מירושלים שמרותק לכיסא גלגלים, וכל רצונו היה לשבת כמה שעות בים. היא עזרה לו למצוא תושב ירושלים, שיוכל להסיע אותו עם כיסא הגלגלים לחוף הים. לפני כמה ימים פגשה ניצולת שואה שחלומה ה"גדול" היה ללמוד להשתמש במחשב, ולב מיד ציוותה לה מורה למחשבים שהגיע לביתה בחולון והעניק לה שיעורים פרטיים בהתנדבות. ניצולה אחרת ביקשה שאוסף התמונות הענקי שלה יסודר ויקוטלג, ולב מצאה כמובן מישהו מקצועי ששמח לסייע.

"אני לא קוראת להם ניצולי שואה, אלא שורדי שואה", אומרת לב. "אלו אנשים שהצליחו לעבור את הדבר הנורא הזה, והיום כל מה שהם מחפשים זה מעט יחס חם, מעט אושר. מה שבאמת חשוב לי זה לא רק להגשים את החלום הקטן שלהם. העניין הוא לתת להם מישהו שיכול לעזור, לשוחח איתם, לבלות איתם קצת, והחלום שלי הוא שהקשר בין האנשים האלה לשורדים יימשך".

משך שנים נרתעה לב מכל מה שקשור לשואה. "אני זוכרת שתמיד היה לי קשה ביום השואה", היא מספרת. "לא הצלחתי להתמודד עם הדבר הזה. הייתי מפסיקה סרטים באמצע, לא יכולתי להכיל את זה".

החשש נמשך גם לאורך הקריירה הצבאית הארוכה שלה, אבל אז, רגע לפני השחרור, הגיעה ההזדמנות האחרונה שלה להוביל משלחת קצינים במסע למחנות ההשמדה בפולין, ולב הבינה שהיא חייבת להתמודד עם הפחד הגדול ביותר שלה. "בתפקיד האחרון שלי בצבא הייתי ראש מחלקת ארגון ומשאבי אנוש באגף כוח אדם", היא מספרת. "בתפקיד ובדרגה שהייתי, קצינים שיוצאים למסעות לפולין משמשים כמפקדי צוותים. הם אחראיים על קבוצה של 55 קצינים, נגדים וחיילים שמצטרפים למסע. שנים פחדתי שלא אוכל להתמודד עם המראות ולא אוכל לשמש דוגמה אישית לאנשים שאותם אוביל. אבל השחרור שלי התקרב ואמרתי לעצמי, 'רונית, את ילדה גדולה, לא הגיוני שאת בורחת ממשהו'".

הובלת הצוות לפולין לא הייתה קלה. "היה לי מאוד קשה. כל הזמן הייתי עם דמעות בעיניים", היא אומרת. אבל דווקא הדמעות האלה פקחו את עיניה לרווחה. "כשחזרתי מהמסע אמרתי לעצמי שזה לא ייגמר בזה. החלטתי שהדבר שממנו פחדתי כל כך, דווקא אליו אני הולכת להתחבר מעכשיו הכי חזק שיכול להיות".

לאחר שובה מפולין הפכה לב לפרויקטורית של אגף כוח אדם בכל הנוגע לקשר עם ניצולי השואה. היא אירגנה הרצאות ומפגשים, כנסים וימי עיון, ובעיקר חיברה בין יחידות לניצולי שואה, שזכו לחיבוק חם מהחיילים. את מלאכת הקודש המשיכה בהתנדבות גם אחרי השחרור.

"אני מבסוט מהחיים שלי". יעקבוביץ' עם לב(צילוםף יובל חן)

במסגרת פעילותה נתקלה לב במאות ניצולי שואה, ובמהרה הבינה את המחסור העמוק שיש בחייהם. אבל באותה נשימה הבינה גם כמה קל למלא אותו. "החלטתי שאני רוצה להגשים לאנשים האלה את החלומות. הרי אין להם עוד הרבה שנים, וזה הזמן להתחיל לעשות את זה", היא אומרת.

אחד החלומות המרגשים ביותר שהגשימה הוא של ניצולה בשם טובה, שניגשה אליה לאחר אחת ההרצאות. "היא אמרה שהחלום שלה הוא לנשק את כפות הידיים של מי שהטיס את המטס של חיל האוויר מעל שמי אושוויץ", נזכרת לב. "היא אמרה שמבחינתה, אותו טייס הוא חצוף כמוה. בדיוק כפי שהיא הייתה חצופה, ובזמן השואה ברחה בכל הזדמנות כדי להביא מעט אוכל, ככה הוא היה חצוף כשהוביל את המטס הצבאי בשמי פולין. הקלטתי את החלום שלה בטלפון ושלחתי את זה מיד למוביל המטס, מפקד חיל האוויר, אמיר אשל. תוך שבוע הפגשנו ביניהם. הוא היה נבוך אבל נתן לה לנשק לו את הידיים. היא ישבה שם ובכתה מהתרגשות".

"רק אשפה ועשן"

הרקדן יעקבוביץ' היה אחד האנשים הראשונים שהכירה לב לאחר שחזרה מהמסע לפולין. כשמביטים בו היום לא ניתן לדמיין מה עבר עליו במהלך השואה. נדמה שלא היה מחנה שיעקבוביץ' לא היה בו, ובכל פעם הצליח להימלט בעור שיניו, להתל בשוביו הגרמנים ולהינצל. הוא ניהל ריקוד עם המוות, פשוטו כמשמעו.

יעקבוביץ' נולד בטרנסילבניה ב־1928, אחד משבעה אחים, וכשפרצה המלחמה היה בן 14. לאחר הכיבוש הנאצי נשלחה המשפחה לגטו, שם ניצל את תושייתו כדי להסתנן מבעד לחומות ולהביא אוכל למשפחה. באחת הפעמים שעשה זאת יחד עם אחיו הגדול, נתפס האח והוצא להורג.

בהמשך נשלח עם כל משפחתו לאושוויץ. "חלפנו מתחת לשלט 'העבודה משחררת' והגענו לד"ר מנגלה", הוא משחזר. "אחד הפולנים שעמד איתנו בתור אמר לי ביידיש, 'תתרחק מאמא שלך', אז עמדתי קצת בצד. אמא שלי, שהייתה עם שלוש מאחיותיי, נשלחה שמאלה. מנגלה נתן לי מכה עם המקל על היד, ושלח אותי ימינה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמא. מה שנשאר ממנה זה רק אשפה ועשן. זה משהו שרודף אותי כבר 70 שנה".

בתושייתו הרבה הצליח יעקבוביץ' להימלט מהמשרפות של אושוויץ והתגלגל למחנות בירקנאו, בוכנוולד וטרזינשטאט. בכל פעם שחיפשו עובדים, הסתנן לשורת הגברים ונעמד על קצות אצבעותיו, כדי להיראות גבוה יותר ומבוגר יותר מגילו. אחרי המלחמה שב לביתו וגילה שרק שתיים מאחיותיו שרדו את השואה. ב־1947 עלה בעקבות אחת מהן ארצה כדי להצטרף לגולני ולהשתתף במלחמת השחרור ובמבצע קדש.

אחרי הצבא השיג רישיון לאוטובוס והחל להוביל את כוכבי הבידור של התקופה להופעות ברחבי הארץ. במגפי הבוקרים שהיו לו כבר אז, הסיע את יפה ירקוני, חיים טופול ושייקה אופיר, עבד עם פשנל והיה חברם הקרוב של הגששים. בראשית שנות השישים ליווה את פרנק סינטרה בביקורו בארץ, וכשסופיה לורן הגיעה לארץ לצילומי הסרט "יהודית" ב־1964, אפילו ניסה להתחיל איתה.

אבל בסוף שנות השישים הרגיש יעקבוביץ' חנוק. "אחרי כל מה שעברתי, הייתי צריך אוויר", הוא מספר מדוע החליט לצאת לסיבוב של כמה שנים בחו"ל. "עברתי ממדינה למדינה, וחייתי כמו צועני. בזמן הזה הייתי במועדוני לילה כל הזמן. בכל מקום שאליו הגעתי בעולם - דרום־אפריקה, ארצות־הברית, אפילו גרמניה - תמיד חיפשתי איפה אפשר לרקוד".

ב־12 השנים האחרונות הפסיק לרקוד וכעת הוא מתגורר בבית אבות בשכונת התקווה. "כשפגשתי את דב והוא ביקש שארקוד איתו, כולם חשבו שזה יביך אותי", מספרת לב. "אבל אמרתי לעצמי - אם זה מה שיגרום לאיש היקר הזה להיות מאושר, זה מה שאעשה".

מדברים הרבה על מצבם הקשה של ניצולי השואה. האם זה מתפקידך לנסות ולתקן אותו?

"חשוב להדגיש שלא כל שורדי השואה הם נזקקים, אבל בהחלט יש רבים כאלה, וזה מאוד כואב. הפרויקט שלי לא בא להציל אותם מהחרפה שלהם, אלא להגשים להם את החלומות. אני רוצה לדאוג גם לחוסר הבסיסי שלהם, אבל אני רואה שהם כמהים גם למשהו אחר, וזה משהו שאפשר לתת להם בלי מאמץ גדול. התרומה שלי שואפת לגרום להם לחיוך קטן, למעט אושר. יש כאלה שיגידו לך שנתינה היא משהו מאוד אגואיסטי, והם צודקים. כשאני מגשימה למישהו חלום, אחרי זה אני מסתובבת עם חיוך מרוח על הפנים משך כמה ימים".