שתף קטע נבחר
הוסף כתבה
היציע הווירטואלי
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האיום החדש על המערב
    שיקגו התחברה בדיוק בזמן, ועם כל הכבוד לקליבלנד – רק לה יש את הכלים והעומק לתת פייט אמיתי לגולדן סטייט או לסן אנטוניו. וגם: האם שוב פציעה תמנע מהווריורס לזכות באליפות?

    אחרי שני משחקי הבית של המדורגות ברוב הסדרות, אפשר לראות כמה מגמות, אבל בגדול מה שהיה הוא שיהיה. דוראנט הבליח לסוף העונה, כנראה בטרם עת. ניסיונות להקל על הברך שעוד לא התאוששה מהפציעה שהשביתה אותו לכמעט 20 משחקים גרמו לו לפציעה חוזרת באותה רגל. הווריורס יסתדרו בלעדיו מול פורטלנד, אבל יצטרכו אותו בהמשך. מאמן חלש החזיר אותו ואת ווסטברוק מפציעות מוקדם מהצפוי ונענש בפיטורים מאוקלהומה. על סטיב קר אפשר לומר הכל חוץ מאשר מאמן חלש, אבל הפיתוי להחזיר את דוראנט – וכנראה גם חוסר הניסיון – היו בעוכריו. מה שמספיק מול פורטלנד לא יספיק בהמשך הדרך. כרגע, בלי דוראנט כשיר, הם פחות מפחידים מאשר הספרס.

     

    פציעות הכריעו את גורל שתי האליפויות האחרונות, והן כנראה יכריעו גם את גורל האליפות הנוכחית. עם בוגוט כשיר, הווריורס היו עושים ריפיט. עם דוראנט כשיר, לא רואה מי עוצרת אותם. פורטלנד בלי נורקיץ' לא יכולה אפילו להאט את גולדן סטייט, עם ובלי דוראנט. ממש כמו שאוקלהומה יכולה אולי לדגדג את יוסטון.

     

     (צילום: AFP)
    (צילום: AFP)

     

    ראסל ווסטברוק יכול להיות MVP רק של ההיי לייטס ושל המומחים שלמדו לדקלם ש"הסטטיסטיקה לא משקרת" בלי ללמוד איך להסתכל על הסטטיסטיקה האמיתית:
    אחוזים מהשדה ויחס אסיסטים־איבודים. הארדן לא הרבה יותר טוב ממנו, אבל יותר בוגר ופחות אקסטרווגנטי, פחות פרובוקטור ויותר מונחה מטרה. הבעיה של יוסטון היא בדיוק אותה בעיה של אוקלהומה. הסדרה ביניהן לא אומרת כלום, ומי שתשרוד (כנראה יוסטון) תצטרך הרבה מזל בשביל למתוח את היריבה הבאה ליותר מחמישה משחקים. אז למה יוסטון? כי בברלי יותר ווינר מאולאדיפו, כי אריזה יותר סמול פורוורד מרוברסון, כי אם גיבסון ואדאמס היו יותר מאשר להקת הליווי של ווסטברוק הם לא היו שם, בעוד ריאן אנדרסון וקלינט קפלה יכולים בקלות להשתלב בכל קבוצה "רצינית" אחרת.

     

    שיקגו הפתיעה בשיחרורם של גיבסון ומקדרמוט, אבל יש לה סוללה לא נגמרת של פורוורדים, והרמוניה מופלאה שבהחלט הפתיעה אותי. היא לא מתגעגעת לגיבסון יותר מאשר אטלנטה לקייל קורבר. להבדיל מהאחרון, גיבסון בהחלט לא שחקן חילוש, גם רוז ונואה לא. אבל יותר חשובה ההרמוניה מאשר השמות. נחזור לשיקגו בהמשך.

     

    יוסטון נהנית מהרמוניה כי יש היררכיה בקבוצה: כולם מקבלים מסירות, וגם כי יש לה ספסל עמוק ואיכותי, חלקו עם שחקנים שהיו בחמישיות של קבוצות פלייאוף. הבעיה היא שאין לה מסה קריטית להתמודד עם סן אנטוניו שמחכה בסיבוב הבא. למרות שערוריית השיפוט, הסיכויים של ממפיס לגנוב משחק בסדרה מול הספרס קלושים. רודי גובר צפוי להכריע את הקרב בין יוטה מול הקליפרס. הוא בדרך להיות סנטר דומיננטי שיחזיר את הצבע לעמדה מספר 5 החבוטה, אבל בהיעדרו גריפין וג'ורדן ישתעשעו בצבע. הם מחפים על חולשה בעמדה 3, שהיא העמדה הכי חזקה של יוטה.

     

    קליבלנד הייתה שמחה לוותר על התענוג המפוקפק לפגוש את שיקגו, שעושה צרות צרורות לבוסטון. איך שלא מסתכלים על זה, הפתעה, אבל גם פה מדובר ב"פציעה" שצפויה להכריע את הסדרה. איזאה תומאס פצוע בליבו בעקבות הטרגדיה שעבר עם מותה של אחותו בתאונת דרכים, וזו הפציעה הקשה מכולן. הוא לא מתפקד על המגרש. מאמן יותר מנוסה היה מוותר עליו למשחק אחד ונותן לו לחזור רעב. אבל זו חוכמה קטנה מאד ובדיעבד. קשה להחליט מה נכון לעשות במצב כזה.

     

    כאוהד בוסטון, קשה לי לראות אותה מושפלת בבית, אבל בוסטון האמיתית עוד לא הגיעה לסדרה. גם ככה, היא אחת המדורגות ראשונות עם הפרש סלים מהנמוכים בהסטוריה של הליגה. כלומר, מומחית בלנצח משחקים צמודים, ומסתמכת (מדי) על הכישרון המיוחד של תומאס, שנחשב לאחד משחקני הקלאצ' הטובים בליגה. אבל העונה הסדירה והפלייאוף לא דומים השנה. בצד השני, שיקגו התחברה יפה מאז השחרור של גיבסון ומקדרמוט, עם קו קדמי הכולל את לופז ומירוטיץ'. חייבים לקבל כמובן מאליו שבאטלר משחק פורוורד, כי אחרת וויד או רונדו יישלחו לספסל. האיכויות של השניים מצדיקות את מוקמם בחמישייה.

     

    לא היה מזיק לשיקגו עוד גארד משמעותי. בניצחון הראשון בבוסטון הם העלו את ג'ריאו גראנט, בשני גם את קארטר ויליאמס, ובינתיים לא השתמשו בכלל באנתוני מורוו. אז זה לא שחסר להם עומק, אבל לא ברורה ההיררכיה. שיקגו כרגע הסוס השחור של הסיבוב הראשון, והשילוב בין החיבור ברגע הנכון והצרות של בוסטון יכולה לספק את הפתעת העונה, אבך רק אם מתעלמים מהפציעה של תומאס.

     

    בסיבוב הבא תחכה כנראה וושינגטון, כי אני לא רואה את אטלנטה עושה יותר מדי צרות לוויזארדס, עליה הימרתי ללכת עד הסוף במזרח (ולהפסיד לווריורס או לספרס בסדרה חד צדדית). לדעתי וושינגטון היא הסיבה שקליבלנד הייתה צריכה להעדיף את המקום השני. האלופה מסוגלת להתעלות ולנצח קבוצות כמו וושינגטון בוסטון, אבל לא את שתיהן בזו אחרי זו. בינתיים באה שיקגו וטרפה קצת את הקלפים.

     

    קליבלנד ב־0:2, אבל נאנקת תחת העול הקשה של הספסל שהיא סוחבת על גבה. בכל פעם שקורבר ופריי ביחד על הפרקט, מישהו בקבוצה היריבה יחגוג ויחסל כל יתרון שהחמישייה של הקאבס בנתה בעמל כה רב. וזה כאמור בסיבוב הראשון ומול אינדיאנה. הסדרה הזו קשה לצפייה, זה לא ממש נראה כמו פלייאוף.

     

    האמת? רק לשיקגו יש כלים ועומק להתחרות מול "ענקי המערב", כנראה שוב גולדן סטייט. לא קליבלנד ולא וושינגטון בנויות לאיים על הווריורס או על הספרס. כאמור, עם דוראנט, הכתר סגור באוקלנד. בלעדיו, אני מחזיק אצבעות לשיקגו, כי יש לה כל מה שצריך בשביל ללכת עד הסוף. סופרסטאר באטלר, שיכול לשחק בעמדות שתיים ושלוש, MVP של סדרת גמר ב־2006 בדמותו של וויד, רונדו, אחת האניגמות של הליגה, שמסוגל לנהל התקפה ברמות הכי גבוהות וגם לחסל כל פוינט גארד שיתייצב מולו. וכאמור, הקבוצה נהנית משחקני פנים איכותיים ובעיקר ממושמעים. שיקגו תהיה או תמות על גארדים מחליפים. יש לה כאלה, אבל היא ממעטת להשתמש בהם, וזה כנראה יהיה עקב האכילס שלה. ההברקה מול בוסטון "הפצועה" תישאר בגדר קוריוז.

     

    אז מה, אסור כבר לפנטז?

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "האיום החדש על המערב "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים