אוהד צהוב מסיר את הכובע בפני באר שבע

מאי 1995, הייתי שם, בווסרמיל, ילד בן 16, כשמכבי ת"א שלי לקחה אליפות אחרי ניצחון על הפועל באר שבע (שעד אותו משחק לא הפסידה כל העונה בבית). בעוד אני רץ על הדשא, יחד עם עוד אלפי צהובים ( אז זה היה מקובל ...) חוגגים על הדשא עם השחקנים, לפתע התחיל חלק מהקהל שלנו לרוץ לכיוון היציעים של אוהדי באר שבע. לרגע לא הבנתי מה קרה ואז שמעתי את זה: רעש של מחיאות כפיים סוערות שהגיע מהיציעים האדומים. אוהדי באר שבע עמדו על הרגליים ומחאו כפייים למכבי. אוהדי מכבי רצו ליציעים של באר שבע בקריאות "באר שבע, באר שבע". לא אשכח את זה לעולם.

לא יצא לי להיות בנתניה, אבל לו הייתי, לא הייתי יוצא מיד בסיום המשחק, אלא נשאר ביציע כדי להחזיר טובה ולמחוא כפיים לאלופה מבאר שבע. גם בגלל שאני זוכר מה היה לפני 22 שנה וגם ובעיקר כי פשוט מגיעים לה כל השבחים ומחיאות הכפיים.

אוהדי באר שבע(צילום: הרצל יוסף)

שני קווי מחשבה התחילו לרוץ בראש שלי במקביל, עם סיום המשחק והחותמת הסופית על כך שבאר שבע אלופה ומכבי שלי לא: האחד - הטעויות שנעשו אצלנו ומה צריך לתקן לעונה הבאה כדי לנסות ולקחת אליפות (אני לא קורא לזה להחזיר את האליפות, כי אליפות לא שייכת לאף אחד בטאבו), ובמקביל, כמה חזקה הייתה הפועל באר שבע של העונה הזאת. והיא הייתה חזקה. מאוד.

בסצנה המפורסמת בסרט הקאלט "חגיגה בסנוקר", אומר חלפון השיכור (אריה אליאס הגדול ז"ל) לגברי ולששון, כאשר ניסו לרמות ויצאו מרומים (לא נפרט מעבר לזה, אני בטוח שרובכם מכיר את הסרט ומי שלא שיילך לראות): "אין דבר, זו לא בושה להפסיד לסלוודור. הוא היה פעם הקינג של הסנוקר בארץ". אם הייתה הדמות הווירטואלית הזאת, של חלפון, ביציע בנתניה, ודאי הייתה אומרת לאוהדי מכבי שזו לא בושה להפסיד לבאר שבע הזאת.

הפועל באר שבע העמידה קבוצה פשוט מושלמת במושגי כדורגל ישראלי. אחת הגדולות ביותר שהיו כאן. יש לה הכל. הגנת ברזל עם משמעת של קבוצה איטלקית חזקה, קישור טכני ופיזי, שחקני התקפה שהורגים אותך ברגע ובעיקר שיודעים תמיד להתעלות ברגעים המכריעים. בעיקר מפחידה העוצמה הפיזית של הקבוצה הזאת. שחקנים כמו ויטור, אוגו וטוני ווקאמה הם שחקנים שמתמודדים פיזית עם כל שחקן בעולם (העידו על כך שחקני אינטר וסאות'המפטון באופן אישי). קשה לנצח קבוצה עם שחקנים כאלה שפשוט מעיפים כל שחקן שלך בכל עימות פיזי. כל חטיפה כזאת שהם מבצעים נותנת עוד כמה וכמה כדורים לקבוצה שלהם בכל משחק, ועוד במצבים שמובילים להתקפת מעבר, מול הגנה לא מוכנה.

חגיגות האליפות(צילום: הרצל יוסף)

מדובר בקבוצה שעושה הכל נכון. תהליך מדהים שהובילה אלונה ברקת, עם הגדלה הדרגתית של תקציב משנה לשנה וחיזוק שהגיע תמיד לנקודות שבהן צריך, בלי לשבור את השלד הקיים: זוכרים שמהתבוסה המפורסמת למכבי בגמר הגביע, 6:2, חלק גדול מהסגל נשאר? (שיחקו שם גם אז בוזגלו, מליקסון, ברדה, אוגו, הובאן, סוארס ובן ביטון)? זה כי בבאר שבע הבינו שהסגל בהחלט טוב, וצריך כמה שחקנים שייתנו את הערך המוסף. בכל שנה מביאה מחלקת הסקאוטינג של באר שבע כמה כאלה שמוסיפים. בשנה שעברה ראדי (כמה אנחנו בוכים שהוא הלך), ווקאמה, בן שהר ושיר צדק, השנה ויטור (וואו, איזה בלם, וואו), מיכאל אוחנה וניב זריהן. בנוסף, הזרים הם פגיעה בול. אין זר שלא היה משמעותי. גם לוסיו לא עזב בינואר כי לא תרם, אלא כי בבאר שבע רצו לפנות מקום לזר כדי להחזיר את וויליאם סוארס. לוסיו נתן כמה שערים סופר משמעותיים בקמפיין האירופי.

כמובן שה-שדרוג שעשתה הקבוצה היה הבאתו של ברק בכר לעמדת המאמן בעונה שעברה. האיש בסך הכל בן 37 ושובר שיאים. עיקר החוזק שלו הוא ביכולת לשנות מערכים תוך כדי משחק ולהבין מי נמצא בכושר משחק הכי טוב ומי הכי רעב, ואותו להעלות בהרכב. בוזגלו מתייבש חודש על הספסל ואז עולה בהרכב וגומל בשער ובישול, ברדה נכנס כמחליף מול בית"ר וכובש את השער שסוגר את המשחק, ניב זריהן מקבל פתאום מקום בהרכב מול בית"ר וכובש צמד, מוחמד גדיר, אחרי ייבוש ארוך, נכנס כמחליף מול אינטר ונותן עקב שהופך לבישול של ה-2:3 ההוא בטרנר. זו רק רשימה חלקית, יש עוד המון דוגמאות. בכלל, בכר הוא כבר כמה שנים המאמן הכי טוב שיש כאן (גם בעונת הטרבל עם פאקו בכר היה המאמן הטוב בליגה לדעתי, רק שאז הוא היה בקריית שמונה, שלא יכלה להתחרות במכבי ההיא).

הדבר האחרון שחשוב להראות מחולק בעצם לשניים - הקהל והאצטדיון. באר שבע שיחקה בעבר מול וסרמיל חצי ריק באופן קבוע, וגם החלק המלא היה רק מקלל. אז הקהל של באר שבע עשה שדרוג משמעותי: דגלים מרשימים ביציע, המון שירים חדשים וקהל שמביא מספרים שלא היו בנגב( מה שמראה את זה בצורה הברורה ביותר הוא לא פחות מ-8,000 אוהדים אדומים במשחק במושבה נגד מכבי פתח תקווה).כל זה באצטלה המדהימה של טוטו טרנר. אצטדיון מדהים עם אקוסטיקה נהדרת שנותן לבאר שבע מבצר אמיתי.

הפועל באר שבע שברה השנה כל נאחס, כל סטיגמה וכל קלישאה. זו קבוצה שבלי שום היסטוריה רצינית באירופה, בלי לעבור ולו שלב אחד בעבר, הגיעה לפסגות מדהימות. אם לא משחק רע אחד בגלזגו, הייתה בשלב הבתים של ליגת האלופות כי היא טובה מסלטיק. זו קבוצה שניצחה את מכבי חיפה בחוץ אחרי עשרים שנה וחגגה אליפות במגרש של היריבה הגדולה. קבוצה שתיזכר לשנים רבות.

כל הדברים האלה ימשיכו מן הסתם גם בשנה הבאה. להפועל באר שבע יש קבוצה חזקה מאוד לשנים רבות. אני לא יודע אם הפועל באר שבע תהפוך לחברה קבועה במועדון הקבוצות הגדולות לעשרות שנים, אבל לבטח בחמש השנים הקרובות היא תמשיך לדבר חזק ותעשה הרבה כאב ראש בפגרה למכבי שלי, שצריכה לעבוד קשה מאוד כדי לנסות ולקחת את האליפות בעונה הבאה.

תמיד חינכו אותי בבית שצריך לדעת להפסיד בכבוד, ושמי שלא יודע להפסיד לא יידע גם לנצח. במקרה הזה אין לי קושי להפסיד בכבוד, כי יש לי המון כבוד לאלופה. אוהדי הפועל באר שבע שנכחו אתמול בנתניה צעקו לג'ורדי "השתחווה לאלופה". אני בהחלט משתחווה לכם. מסיר בפניכם את כובעי הצהוב.