תנו יותר כבוד לכדורסלן הישראלי

מכבי תל אביב והפועל ירושלים, שתי השליטות הגדולות של הכדורסל הישראלי, התפארו בתחילת העונה בסגלים המרשימים שהם בנו. בפועל? זה היה רחוק מלעבוד. בשתי הקבוצות הללו ובמקרים נוספים בליגה. במכבי פיזרו מיליונים לכל עבר וחוזי עתק הונחתו אצל שמעון, דייויד ושות'. "תהיה פה קבוצה של 12 שחקני יורוליג", הצהיר פדרמן בגאווה ומינויים נמכרו כמו לחמניות חמות. האמת? הקיץ היה נראה מרשים ביותר. שחקנים בעלי שם הוחתמו: צירבס, גאודלוק, סוני ווימס ועוד רבים וטובים. "נתחרה על כל התארים" המשיכו להבטיח בעלי המניות. מדויק? לא ממש...

נבחרת הישראלים באולסטאר(צילום: ראובן שוורץ)

לכל סוללת הכוכבים הזו העמידו את אחד המאמנים הטובים בארץ – ארז אדלשטיין. ארז ועקשנותו הג'ינג'ית נתקל באנשים עקשנים לא פחות ולאחר 2 משחקים בלבד הרומן נגמר. אם במכבי חשבו שבזאת הבעיה תיפתר, הרי שהם התבדו מהר מאוד. מזל מבחינתם שהעונה אוטוטו נגמרת, אחרת לא בטוח שגם המאמן ה-5 (!!!) העונה היה שורד עד סופה.

בהפועל ירושלים המצב לא נראה טוב בהרבה. לאחר שנים שהקניטו את אוהדי מכבי בשירת "אל אל ישראל" כתגובה לרכבת הזרים העוברת במכבי וחוסר הזהות, אורי אלון יצא בהצהרות כי זהו הסגל הטוב ביותר שנבנה עד כה בבירה והחתים גם הוא שיירה של שחקנים זרים. אמארה סטודמאייר, לא פחות, היה הקונטרה של הפועל ירושלים לסוללת הכוכבים שהעמידה מכבי. אליו צורפו קרטיס ג'רלס, דייסון ועוד כמה תותחים. השלד הישראלי הורכב בעיקר מליאור אליהו, יותם הלפרין ובר טימור. מעליהם הוחתם אפילו מאמן עם עבר יורוליג בדמותו של סימונה פיאניג'אני. המאמן האיטלקי מהר מאוד הראה לכולם על מי הוא סומך ועם מי הוא יוצא לקרב על זכייה ביורוקאפ בדרך להשגת הכרטיס הנחשק ליורוליג.

שתי הקבוצות כשלו בסופו של דבר, ולא בטוח בכלל שאליפות תפצה על כך. מכבי, באחת העונות הגרועות בהיסטוריה שלה, גם ביורוליג וגם בליגה. משבר רודף משבר ובכל פעם שחושבים שביזיון כזה כבר לא יכול להיות – מגיעה מכבי לפרקט שבוע אחרי ומוכיחה לפרשנים שהם טעו. הפועל ירושלים, מצידה, תלתה את ההאשמות בכך שחוותה עונה טובה בזירה האירופית, אך לא השיגה את המטרה שהציבה לעצמה במפעל. בכל הקשור לליגה היא עברה עונה בינונית מינוס, ורק במחזורים האחרונים הבטיחה את הביתיות בפלייאוף. את שתי האימפריות של הכדורסל הישראלי הקדימו בתום העונה הסדירה שתי קבוצות עם תקציב של פחות מ-10 מיליון שקלים: הפועל אילת והפועל חולון בהתאמה.

הטענה הגדולה ביותר לשתי הקבוצות האלו היא כי המחויבות לקבוצה נעלמה. הפסדים נספרים בצרורות ולא נראה כי יש מישהו שבאמת אכפת לו מהמצב. התשובה לכך פשוטה וכולם יודעים אותה – תנו לישראלים לשחק. תומר גינת ותמיר בלאט בהפועל תל אביב, יפתח זיו באשדוד, די.ג'יי שארפ בבני הרצליה ואפילו יניב סולומון בהפועל רמת גן-גבעתיים בלאומית הם רק חלק מהדוגמאות לשחקנים ישראלים שקיבלו את ההזדמנות ולקחו אותה בשתי ידיים. כל אלה שחקנים לא פחות מוכשרים ובטח שלא פחות מחויבים משחקנים שמגיעים מעבר לים. הם מחויבים הרבה יותר, ולקהלים הרבה יותר קל להתחבר לשחקנים תוצרת כחול-לבן.

יש שיגידו שאם רוצים להתקדם בזירה האירופית אז צריך הרבה זרים מנוסים. יש בזה משהו, ואני לא טוען שצריך ללכת על הישראלים בכל מחיר, אבל מצד שני, נראה כאילו המאמנים בארץ הולכים בכוח דווקא לכיוון השני. האמון בשחקן הישראלי הולך ומידרדר. מעמד המאמן הישראלי מזמן לא קיים והמאמנים מפחדים על המקום שלהם. לכן, הם לא לוקחים סיכון ומעדיפים ללכת על בטוח ועל שחקנים מנוסים יותר מאשר שחקנים כישרוניים תוצרת בית. לכל כך הרבה קבוצות זה השתלם, אז למה לא לנסות ההפך פעם? אולי זה יעבוד... גם לטובת הקבוצות וגם לטובת אוהדי הענף.