השבוע ביקר בארה"ב אבירם שאול, אחיו של אורון שאול ז”ל, בתקווה להזכיר לכל מי שרק אפשר שגופת אחיו טרם הושבה לישראל.

לפני כמעט שלוש שנים, בעיצומו של מבצע 'צוק איתן’, קבע צה"ל כי סמל ראשון אורון שאול, לוחם גולני בן 21 מפוריה, נהרג בתקרית "נגמ"ש המוות" בסג'עייה. שאול היה מעורב בהיתקלות של לוחמי גולני במחבלים.

שאול מעולם לא הוחזר הביתה. באותם ימים קבע הרב הצבאי הראשי, את מותו במסגרת השיקולים ההלכתיים והרפואיים, ומהר מאוד הוגדר כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. מאז, ביחד עם הדר גולדין, חייל נוסף שהוכרז על מותו בנסיבות דומות, מחכות משפחותיהם שגופותיהם של הבנים יוחזרו.

בשנים שחלפו מאז נראה שהמשפחות ניסו לשמור על איפוק. הן שמרו על קשר עם צה"ל ועם ראש הממשלה וניסו לשמר את סיפורם של בניהם בקרב הציבור בישראל.

הרוח המאופקת החלה להשתנות בקיץ האחרון, כשישראל חתמה על הסכם פיוס עם טורקיה שבמסגרתו לא נכללה החזרת גופותיהם של שני הבנים. המשפחות טענו שרה"מ הבטיח להם שהחזרתם תהיה תנאי להסכם וזעמו על ההחלטה.

"תודה שצפצפת עלינו שנתיים שלמות", קרא אז אבירם שאול לראש הממשלה. "שנתיים שלמות שבהן לא פצינו פה, שנתיים שלמות שבהן נתנו לך ולכל הסובבים אותך יד חופשית מבלי להתערב".

אבירם שאול במפגש עם השגריר דנון. השבוע בניו יורק

שאול פרסם אז פוסט נוקב בפייסבוק שכוון לנתניהו "לפעמים דרשנו לדעת אך בשביל המטרה הקדושה ויתרנו, ויתרנו לא פעם ולא פעמיים. אתמול זומנו לפגישה, ומה היה לך להגיד לנו, כבר חשבנו שאולי יהיה אור בקצה המנהרה, אבל כמו תמיד בשיחות איתך מהר מאוד המוח שלנו שידר לנו 'הי, תתעורר, אל תשלה את עצמך, לא יהיה כלום'".

בהמשך דבריו התייחס שאול להודעת לשכת ראש הממשלה שלפיה נתניהו לא התחייב שההסכם יכלול את השבת גופת אחיו וגופת סגן הדר גולדין ז"ל. "אמרת שלא הבטחת לנו, יצאת מהר לתקשורת כדי שחלילה לא יחשבו תושבי מדינת ישראל שהבטחת ולא עמדת בהבטחה, אבל בוא נחשוב שניה בהיגיון, בוא נניח, באמת רק נניח שלא הבטחת ואתה כן הבטחת, מה זה אומר שלא חלה עליך החובה להחזיר את אורון, מה זה 'אני לא הבטחתי', יש לי חדשות בשבילך זה לא מעניין אם הבטחת או לא, אתה מחויב להחזיר את אורון והדר!"

בשבוע האחרון, בביקור שלו בארה"ב, הוא נשמע מפויס יותר. "הפעילות שלי בביקור הזה", הוא מספר ל'ידיעות אמריקה', "מתחלקת לשניים. קודם כל לשמור את הסיפור של אורון והדר בתודעה הציבורית. הקהילה הבינלאומית הוכיחה בעבר את הפעילות שלה בכל הקשור לקידום החזרה של חיילים ושבויים. ראינו את זה לאורך ההיסטוריה. בלי קשר חלק מהמסע הזה הוא לספר לאנשים שידעו ולא ישכחו. גם בארץ", הוא מוסיף, "אני רואה שיש הרבה אנשים שלא יודעים או ששוכחים. וזה מצער ומאכזב מאוד, אז אני לפני הכל בניו יורק ובוושינגטון מטעמי הסברה".

שאול נפגש עם ראשי ארגונים יהודיים מרכזיים וסיפר להם על אורון, על המצב ועל השנים האחרונות מאז שהכל קרה. "הסברתי שאנחנו שמים פוליטיקה בצד ומדובר בנושא הומנטירי לכל דבר. יש כאן שני חיילים שיצאו להילחם ולא חזרו. מדינת ישראל מאפשרת קיום של חיים הומניטרים בעזה ואנחנו בעד זה, אני לא רוצה שמישהו יפגע, אבל מנגד אני רוצה גם את מה שמגיע לי, אז אני חושב שזה מסר שכל הציבור יכול להזדהות איתו".

שאול מספר שאחרי הפגישות שקיים למכביר עם בכירים הקהילה ונציגי מדינות, הוא יוצא מחוזק. "אני מרגיש שיש מאחורינו עכשיו גדוד שלם שדוחף להאמין ולקוות. אני יוצא ממפגשים ואחרי 10 דקות הטלפון מצלצל ושואלים איך יכולים לעזור, משתפים אותי ברעיונות לאירועים שחשבו לעשות בשביל אורון והדר. שואלים איך אפשר למנף אפילו יותר, זו קהילה שאני רואה בהם כל אחד ואחת מהם שגרירים למען אורון והדר כאן".

אבירם עם אחיו, אורון שאול ז"ל.

בשנים שעברו מאז אותו מבצע, אמו חולה ואביו נפטר לפני כמה חודשים ממחלת הסרטן. "אני לא אוהב שאומרים שהוא נפטר מסרטן כי לי ברור שזה משברון לב. הדבר היחיד שרצה זה לראות את אורון חוזר וזה שבר אותו", הוא אומר בכאב. "אני תכננתי ללמוד ממש באותם ימים של המבצע, נקראתי לצו 8 וקרה כל מה שקרה, והחלטנו להקדיש את כל חיינו להחזיר את אורון הביתה. החלטתי לוותר על המון דברים. אני לאט לאט מבין שהזמן עובר ואני חייב להתחיל את החיים שלי, לעבור וללמוד, אבל זה לא אומר שאני אעשה פחות, אני אעשה את זה במקביל. אני חייב לתת לעצמי להתקדם. לקום כל בוקר ולחיות. איבדתי את אבא, אמא חולה בבית, יש לי אח קטן שמתחיל עכשיו בגרויות והדבר האחרון שאני רוצה זה שיתקעו לו החיים".

הוא מודה שאחרי כמעט שלוש שנים של ציפייה, האכזבה גדולה. "יש לנו גם היום תחושה של אי עשייה מצד הממשלה. אנחנו כבר סוגרים שלוש שנים בלי אורון והדר ומבחינתי תקרית הנגמ"ש אירעה ב-20 ביולי ואני עדיין ב-21. הייתי בטוח שישראל תעשה מעל ומעבר להשיב חיילים שנלחמו עבורה לארץ, אבל נראה שזה לא קורה".

לפני כמה חודשים פורסמה דרישתה של משפחת שאול מהצבא להעביר לעיונה את הפרוטוקולים מדיוני בית הדין הרבני-הצבאי, שהכריז על אורון כחלל ב-2014 במהלך מבצע "צוק איתן". נציגי הצבא דחו את בקשתם. "ההחלטה החפוזה של הרבצ"ר", אמרה זהבה, אמו של שאול, "לקביעת מותו של אורון מעוררת תהיות. סירוב הצבא עד כה להעביר לידינו את הפרוטוקול של בית הדין הרבני שקבע את מותו של אורון מגביר את חשדנו לכך שהופעל לחץ על בית הדין הרבני לקבוע את מותו עם חטיפתו על ידי חמאס, עוד במהלך המלחמה".

היום, מסביר אבירם את אותה דרישה. "אנחנו רוצים לדעת אם הליך קבלת ההחלטות בנוגע להכרעה שנעשתה בנוגע לגורלו של אורון היה תקין. אנחנו לא מערערים על ההחלטה שאורון לא בחיים. אני מאמין שזה יסתדר ולא תהיה בעיה. זה יצא לתקשורת בקול גדול, אבל עיקר העניין שלנו הוא להביא את אורון. אמא שלי צריכה את התשובות האלו בשביל עצמה. היא חיה את אורון והגורל שלו כל יום ואולי זה יתן לה את הנחת שלה".

במהלך פגישתם אמר דנון: "על הקהילה הבינלאומית לפעול להחזרתם של אורון שאול והדר גולדין ז״ל. אנו פועלים כל הזמן מול עמיתנו באו"ם", הוסיף, "בכדי לקדם את החזרת הבנים וביקורו של אבירם שאול הוא צעד חשוב מאוד במסגרת המאמצים האלו. לא נשקוט עד שנשיב את הבנים לקבורה ראויה בישראל”.

"הנחמה היחידה שלי זה שהוא עשה מה שהוא הכי אהב". אורון שאול ז"ל

שאול שמח לספר שהפגישות עברו בהצלחה. "הנציגים כולם היו מופתעים. סביר להניח שלא כל יום הם נפגשים עם ילד בן 25 שבא ומתאר להם סיפורים כאלו. אני רואה בלבן של העיניים איך זה בסוף נכנס ומבינים שאין כאן עניין פוליטי והילדים האלו צריכים להגיע הביתה. רציתי שיבינו איך הם היו מרגישים כאבא או אמא. אני לא בטוח שזה יעשה שינוי, לא באתי עם ציפיה כזו, אבל זו עוד מדרגה. אני רואה בזה עוד שלב בסולם, זה תהליך. אני חושב שמדינות ונציגים חייבים לדעת".

קונסול ישראל בניו יורק דני דיין נפגש אף הוא עם שאול ובתום המפגש אמר: "ביקורו של אבירם שאול בניו יורק הוא תזכורת כואבת לסבלה של המשפחה. נחישותו וכוח הרצון של אבירם נגעו ללב של כולנו. משיחתי עמו התרשמתי מאוד ממאמציו להעלות את סיפורו של אורון לסדר היום הציבורי. אנחנו כאן בניו יורק מגויסים בלב ובנפש למשימת הבאתם של אורון והדר לקבר ישראל."

לפנ שאנחנו נפרדים, חשוב לו לומר כמה מילים על אחיו הצעיר, אורון. "אורון היה חייל מצטיין, זוכה אות הנשיא. אני בעצמי לא ידעתי שאורון היה חייל כזה. ידעתי שהוא היה אדם של נתינה, לא היה לי ספק שיהיה לוחם, אבל לא תיארתי לעצמי כמה מסור הוא יהיה. גם בשבעה, אני זוכר שפתחתי מגירה שלו וראיתי תעודות הצטיינות שהוא לא הראה לנו בכלל. בתקרית עצמה הוא התעקש להיכנס אפילו שהמפקד אמר לו שאמא חולה ואולי עדיף שלא יכנס. והוא התעקש. הנחמה היחידה שלי היא זה שהוא עשה את מה שהוא הכי אהב, עם האנשים שהכי אהב במקום שהכי אהב, וככה אני מנחם גם את אמא כשהיא שוקעת עם זה".

הוא מקווה שאנחנו, מכאן, נמשיך לדבר ולהזכיר את אורון והדר ומלחם למען החזרתם. "אנחנו יודעים שמדינת ישראל יש לה ערכים והיא מחויבת לכל חייל, בסוף אנחנו רואים לאורף ההיסטוריה שישראל עושה את הדבר הנכון ואני חוושב שהציבור רוצה שזה יקרה. אני מקווה", הוא מוסיף, "שאנשים כאן ימשיכו להזכיר כאן את אורון והדר שזה יתגלגל ויצבור תאוצה ומודעות. מעבר לזה לצערי אין מה לעשות, אחרת אם הייתי יכול הייתי נכנס בעצמי לעזה לחפש אותם".