רולטה רוסית
כשאמא נכנסת למיטה לשנת הלילה שלה, היא לא באמת יודעת איך זה יגמר. מיומנה של אמא עייפה
אני אף פעם לא יודעת מה הולך להגיע. מתי יעירו אותי או מה יתבקש ממני.
לפעמים אני שוקעת בשינה עמוקה כל כך, עד שכאשר מגיע אותו רגע שבו אני נאלצת להתעורר, אני משוכנעת שהעירו אותי מתרדמת. לוקח לי זמן להיזכר מי אני בכלל.
בזמן שאני עוקבת בתוך החשכה אחר שביל דמיוני של צרחות ודורכת על צעצועים מצפצפים,
אני מתחילה להיזכר איך קוראים לי, איפה בדיוק אני נמצאת ושיש לי ילדה קטנה שאני עכשיו, ממש ברגעים אלה, בדרכי אליה.
לפעמים אני מתעוררת מבעיטה חדה בבטן או בראש שלי, כשהבת הגדולה שלנו מתגנבת אלינו למיטה וישנה באלכסון.
לפעמים אני באמצע חלום מרגש, אפילו ארוטי, כאשר אני קמה אל תוך שלולית.
לוקח לי זמן להבין שלא, אני לא באמצע סצינה רומנטית של נשיקה צרפתית בגשם בפריז.
פשוט לילדה שלי הייתה תאונה וברח לה פיפי במיטה, ממש ליד הראש שלי.
לפעמים האיש שלי קורא לי מתוך שינה, בשאגות ממש כמו בסרט מלחמה, ״רוצי אליה היא הולכת להקיא״ ואני רצה מהר לחדר של הקטנה, מוציאה אותה מהר מהמיטה ומנסה להספיק לקלוע את הקיא שלה אל תוך האמבטיה או לאזור בטוח יחסית...
לפעמים אני פשוט קמה ורואה את הילדות שלי ישנות במיטה ואני מלטפת את הפנים המתוקות והיפות שלהן.
לפעמים אני קמה לנחירות של הבנות או של האיש שלי ותוהה לעצמי איך הם יכולים לייצר כל כך הרבה רעש מתוך שיינה.
לפעמים אני קמה שוב ושוב לבכי של כאבי שיניים, גזים , אף מצונן, שיעול או כל דבר אחר. אני נשכבת חזרה במיטה ותוהה לעצמי, עוד כמה אימהות בעולם הזה, מתרוצצות עכשיו, סהרוריות, בין חלום לשינה, במסדרונות ביתן, בחשכת הלילה.
לפעמים אני מתעוררת לגלות שבמהלך הלילה, באופן פלא, המשפחה שלנו הפכה ללהקת מחול. האיש שלי שכוב בפוזיציה ביזארית בזמן שהילדות שלנו כל אחת שכובה בתנוחה מקורית ומיוחדת. כולנו יחד נראים כמו פוסטר למופע אקספרימנטלי של להקת בת שבע.
נדמה לי שבמבט מלמעלה על המיטה שלנו, אנחנו וודאי נראים כמו כתמי צבע בציור מבולגן ואבסטרקטי.
יש לילות בהם אני נקראת באמצע הלילה להביא מים. קרים. בכוס. ירוקה. עם קשית. ארוכה. בדרכי חזרה לחדרי אני נעמדת סהרורית ומתבוננת דרך החלון בעצים שרוקדים בשקט ברוח.
ואז לפעמים, ממש לפעמים, פעם בכמה שבועות או אפילו חודשים, אני מקבלת קלף של ג'וקר.
אני עוצמת עיניים, פוקחת אותן ומגלה שעבר לילה שלם שבמהלכו באופן כמעט פלאי- ישנתי. רצוף.
אני כל כך שמחה עד שכל הגוף שלי תפוס ומותש. כל השרירים בגוף שלי המומים ומבוהלים.
הם לא רגילים לנוח ככה באופן רציף, בלי שמתבקש מהם לזנק לעבר ילד בוכה או מקיא.
אלה הלילות שאני חולמת עליהם בלילה.
לפעמים זה רק חלום ולפעמים זהממשי ואני לא מאמינה שזה קורה לי... במקרה שלי (ושל רוב האימהות) אי אפשר אף פעם לדעת מה הלילה הזה טומן בחובו.
במשך הזמן כבר התרגלתי לרולטה הרוסית. למשחק הנועז הלילי שלי.
