מסע לשום מקום

אביעד כבר לא יודע אם הוא רוצה שהנסיעה הזאת תיגמר או לא. הוא עייף, ראשו כואב, אין לו הרבה חשק למשחק ופתאום להיתקע לבד באוטו נראה כמו אופציה לא רעה. נדמה שחצי מהרכבים במדינה נמצאים עכשיו בין גלילות לאצטדיון נתניה החדש. הוא סוגר את החלונות ומשתיק את הרדיו, הצפירות בכביש מכות בראשו, במקביל לצרחות חסרות תוכן או משמעות של צמד פרשני הספורט ברדיו. הוא מדליק את המזגן על העוצמה הכי חלשה, רק כדי לשמוע איזשהו רעש ולהחליף קצת את האוויר.

כשאוויר קר ונעים מלטף את פניו, הוא פולט לעצמו פתאום ״לפחות אנחנו גם לא רבים״. הוא שקוע עכשיו במחשבות כאילו שכח שהוא נוסע למשחק. החיים ביחידת הדיור החדשה אצל ההורים של מאיה לא נוחים לו, למרות שיש להם שם כל מה שהם צריכים ויותר. מהחשש שמא ירעיש או ימשוך את תשומת לבם של הורי אשתו, אביעד פיתח מין אדישות מתמשכת, אשר עוטפת אותו ולא נותנת לו לצאת. כבר כמעט שנה שהוא לא מתעצבן, לא בוכה, לא יוצא במחול שמחה ואפילו לא בוהה בתקרה ממחשבות, רק מקשיב ומשיב תשובות ענייניות.

(צילום: יובל חן)

אביעד לא אהב, לא יאהב, ולא אוהב שום דבר בעולם כמו שהוא אוהב את מאיה. "האהבה הזאת היא לתמיד". הוא התאהב בה עוד כשלמד בבית ספר יסודי ולהיפרד אינה אופציה, בשום מצב, גם מצידה של מאיה. אך בשנה האחרונה מרחפת מין תחושת ריקנות באוויר שהם חולקים. קשה לו להסביר במילים את שחסר לו, מה השתנה אצלו ואצל אהובתו. איך אחרי 25 שנים פתאום נעלמות להן האנרגיות? פעם כל חיוך של מאיה היה אושר אמיתי בשבילו, וכשהייתה בוכה הוא לא היה נרדם שני לילות רצופים לפחות. היום הוא לא שר לה שתשמח, לא מנסה לחטוף את הכאב שלה אליו, לא מחסיר פעימה כשהיא נכנסת, ובלילה נרדם גם נרדם.

עכשיו רגל ימין היא ישות נפרדת מהגוף, היא דוחפת ומרפה מדוושת הבלמים באופן אוטומטי, כמו לא מקבלת פקודות מהמוח. המבט מופנה למנורת הבלמים של הרכב מלפנים, וזיכרונות מוחשיים תופסים את מלוא תשומת ליבו. רגעי גאות ושפל חולפים בראשו, הוא נזכר במאיה מניקה את הקטנה בתקופת ההריון שלה, ברגע שבו הודיעה לו שהם הולכים להפוך למשפחה של ממש, בהצעת הנישואים שלו, בריב הגדול שהיה להם, בהתפייסות, בפעמים שאיכזבה אותו, בפעמים שהוא בטוח שהוא איכזב אותה ובהבעת הפנים שלה כשהיא ישנה. כל התמונות שעלו בראשו היו מביתם הישן בגבעתיים, לפני שהחליטו לעבור להוריה כדי לקבל עזרה עם הקטנה ולחסוך קצת כסף.

אביעד מתעורר וחוזר לכורח המציאות כשהוא מחנה בחניון החול שמאחורי הבניין של סלקום. תוך כדי ההליכה למגרש, הוא מנסה להחליט אם לעקוף את מרכז הקניות שנמצא בין החניון לאצטדיון, מצד ימין או מצד שמאל. לאביעד אין כאן מסלול הליכה קבוע כמו שהיה לו בבלומפילד.