מכתב אהבה לגברת הזקנה
זה לא נהיה יותר קל. 20 שנה אני הולך אחרייך בטוב וברע. גמר אחרי גמר, כבר הפסקתי לספור, וזה איכשהו תמיד מסתיים עם תחושת אגרוף בבטן. עם מיאוס מעצמי - ואודה - לשבריר שנייה - אפילו ממך
אהובתי, גברתי הזקנה, אני לא אשקר - זה כאב. הדיר שינה מעיניי, וכשזו בחסדה הואילה לבסוף ליפול עליי - הרי שגם את חלומותיי הפך הדבר לסיוט, לשחזור מתמשך של מה שהיה ולא היה, של ניסיון נואש אצלי בראש לשנות ולתקן. כן, אצלי הבעיטה של פיאניץ' בתחילת המשחק שוכבת בין חיבורי הקורות.
האמת - ואלוהים עדיי שזה מגוחך כשחושבים על זה ברצינות כגבר נשוי ואב לילה שטרדת החיים עליו - זה לא נהיה יותר קל. 20 שנה. 20 שנה אני הולך אחרייך. בטוב וברע. גמר אחרי גמר, כבר הפסקתי לספור, והערב איכשהו תמיד מסתיים לו עם תחושת אגרוף בבטן. עם מיאוס מעצמי - ואודה - לשבריר שנייה - אפילו ממך.
(צילום: AP)
20 שנה של מפחי נפש. ומי לא היה שם: דל פיירו, מונטרו, אינזאגי, סוזה, מיאטוביץ', מלדיני, טרזגה, אלבס, אלבס בצד הנכון, מסי, דיבאלה והיגוואין (שלא באמת היו שם), רונאלדו ובופון, אוי בופון אהובנו, יותר מאשר לנו הרי שלך מגיע. אבל התוצאה, אותה כלבה עקשנית קרת לב, ממאנת להשתנות. מה שבטח לא עוזר להרגשה הוא הידיעה שלא משנה באמת מה היה עד אז במהלך העונה, שהרי גם כשאת פאקינג פייבוריטית (דורטמונד 1997, ריאל 1998), או פאקינג משחקת כמו מכונה ודורסת כל מה שזז (כמו העונה) - ביום הגמר הכל ישתבש. אין קליימקס. אהדה שהיא משגל נסוג אחד שנמשך כבר 20 שנה. רגעים של ייאוש, של (רחמנא ליצלן) פקפוק בצדקת הדרך.
אז כן, פרקתי והתלוננתי. הייתי חייב.
אבל כולנו יודעים שזה לא משנה. לא באמת. שהרי את אהובתי, הגברת הזקנה שלי. זו שג'נטלמנים אמיתיים לא עזבו אותה גם כשנדדה לשדותיה העקרים של הליגה השנייה, ועל כך תהילתם ואהדת כלל אוהדי הכדורגל בעולם. כי זה האידאל שלנו, זוהי את. המקום שבו עושים דברים חכם, טקטי, סבלני אך חדשני. את הכדורגל לאניני טעם שיודעים להעריך שלם שגדול מסך חלקיו. את אי של שפיות, קלאס עם ניחוח אירופי מפעם המנסה להוביל דרכו בים של כספי נפט מזוהמים. ואת תנצחי. בסוף - את תנצחי. כי אין ברירה אחרת.
נכון, 20 שנה כבר חלפו, ויכול מאוד שיחלפו להן עוד 20 שנה. אבל אני פה, עם יתר אוהבייך, אוזרים סבלנותנו להיות איתך שם, ברגע השכר על עמל קשה, על דרך ארוכה. וברור שזה רק יהיה יותר מתוק. כי להיות אוהד שלך (ובכלל) זה קצת כמו לחיות על גבי חולצתך המפוארת - חיים שהם בין פסים של שחור ולבן. ועכשיו אנחנו נמצאים בפס שחור (בליגת האלופות בלבד כמובן), בעובי של 20 שנה, ואין לדעת עוד כמה נשאר ממנו. אבל בסופו, תמיד, מגיע לו הלבן עם אור התהילה המזכך, יהא קצר אשר יהא - רק שיגיע כבר ויעניק לנו את רגע הנחת שלו אנו ראויים, הכי ראויים. הרגע שלך ושלנו.
לפנייה לכתב/ת 
בופון
צילום: EPA
מומלצים
