שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    לעולם לא מאוחר מדי
    גיל גורן כבר היה בן 50 כשהחליט שהוא רוצה להיות אמן. בישראל צחקו עליו, אבל שנים ספורות אחרי הוא כבר מציג בניו יורק ובסוף החודש תיפתח תערוכה שלו באחת הגלריות החשובות בעיר. סיפור סינדלרה

    לפני שתתחילו לקרוא, כדאי שנזהיר אתכם מראש: אם יש לכם מחשבה על הגשמת חלום אבל אתם דוחים, חוששים או לא מאמינים שהוא אי פעם יתגשם, אחרי שתקראו את סיפורו של גיל גורן, כל תירוץ שאתם מספרים לעצמכם כבר לא יהיה רלוונטי.

     

    עם משפחה חמה וקריירה מצליחה כסמנכ"ל קריאייטיב במשרד הפרסום יהושע TBWAבתל אביב, גיל גורן חי חיים נוחים למדי, אבל אחרי אסון גדול שפקד את משפחתו, הוא מצא את עצמו שואל "מה זה הפאקינג לייף האלה? מה אני רץ כל היום אחרי הכסף וההצלחה?".

     

    חמש שנים אחרי, הוא כבר יודע בדיוק מה התשובה. "כל חיי סובבים סביב עיצוב ופרסום. אלו דברים שנושקים לאמנות והיה בי משהו שצריך לצאת החוצה, אמנות לשם אמנות. למדתי לבד שלוש שנים, פשוט ישבתי קראתי על כל זרמי האמנות מהקוביזם ועד הפופ ארט".

     

    אחרי שלמד על הסגנונות השונים, היה ברור לו שהסגנון שלו יהיה שונה. "אמרתי לעצמי שהיות ועשו כבר הכל, אני חייב לעשות משהו חדש". וכך בגיל 50
    הוא מחליט לעשות משהו חדש, וכזה שכולם יראו. את הסגנון שלו הוא גיבש בביקור בניו יורק. "שם הייתה ההארה שלי", מספר גיל. "ראיתי אנשים בניו יורק שרצים, שהולכים בתוך נוף אבל לא בוחנים אותו, לא מביטים בו ולא מסתכלים על הפרטים שבונים את התמונה שהם בתוכה". גורן החל להביט מסביב. הוא ראה את צינורות המים, את פחי הזבל, את הטיפוגרפיה בתחנות הרכבת, ההתייחסות הזו לפרטים הקטנים מילאה אותו בהשראה: "רציתי לבנות את הנוף הזה מחדש".

     

    את התמונות שנגלו לעיניו מתוך הנוף האורבני של העיר הוא העביר למצלמה. "ימים שלמים אני הולך ברחובות של ניו יורק ומחפש פרטים. אני 'אייקון האנטר', אני רואה דברים שאנשים לא רואים. את הולכת ברחוב בניו יורק ובכל 10 מטר יש צינורות של מים בכל מיני צבעים ויש להם נראות מאוד מיוחדת שמשתלבת במראה הכללי של העיר. סטיקרים, פחי אשפה, פינות של מוניות, אוטובוסים, אמנות רחוב, עמודים, בלוקים, מדרכות, כרזות, פרסומות תמרורים, שלטי משטרה ועבודות בכביש. אני יכול לצלם מילים שונות שאני אחרי זה מחבר מחדש למשמעות חדשה לגמרי, אני מצלם חלקים, חיתוכים, הצילום הוא חלק מהעבודה שיכולה בסופו של דבר להיות מורכבת גם מ-100 צילומים שונים”.

     

    עם הצילומים הוא נסע לסטודיו בישראל והחל לעצב את הסגנון הייחודי שלו. "את הצילומים ניסיתי להדפיס על חומרים שונים עד שהגעתי לעץ והבנתי שהוא יוצר את החיבור הנכון. הוא חומר חם לעומת הצילום הדיגיטלי".

     

    וכך יצר לעצמו גורן את החומר הייחודי שלו ואיתו, עם אותם הדפסים על העץ, הוא מתחיל ליצור. "אני מדפיס על עץ מאות ריבועים של תמונות בתלת מימד ואני בונה את זה מחדש. זה משהו שאף אחד לא עושה".

     

     

     

    היצירה הפופולארית של גורן. Happiness
    היצירה הפופולארית של גורן. Happiness

     

    אמן כידיוע, רוצה לא רק לעשות הוא גם רוצה להיראות ובגיל 50 פלוס כבר כולם רמזו לגורן שלא כדאי לבנות על תהילה. “הרבה אנשים בארץ צחקו עלי", הוא מספר. "היה מישהו שאמר לי ‘אתה לא יכול להצליח בגיל הזה, עדיף לעבוד עם אמנים מתים מאשר עם אמנים חיים בני 50’", אבל את גורן זה לא שיכנע. "בדרך כלל אמנים דופקים על דלתות של גלריות, מחכים ומקווים. אמרתי שאני לא אעשה את זה כי ברור לי שיש עשרות אלפים בכל רגע נתון ואמנים, כמו בכל מקצוע אחר, צריכים לקחת גורלם בידם. החלטתי לעשות את זה לבד". הוא התחיל מגבוה ופנה ל'קסטיאל', אחת הגלריות המוכרות בישראל. "עשר דקות אחרי שפניתי אליהם, הם שאלו מתי אתה רוצה תערוכה. היו לי אז רק 7 עבודות ואמרתי חצי שנה”.

     

    ואכן, חצי שנה מאוחר יותר, 40 עבודות עליהן עבד בכל יום אחרי עבודתו במשרד הפרסום הוצגו בתערוכה מיוחדת ועוררו, כך הוא מתאר בשמחה, תגובות חמות. הוא ידע שכדי להתקדם בתחום, רצוי לגייס איש מקצוע, אבל כל סוחרי האמנות, שהם מעין סוכנים לאמנים, אמרו לו שהוא פשוט זקן מדי. "אמרו לי שכדי להיות אמן, צריך 20-25 שנה עד שזוכים להכרה, אבל שניים מהם הסכימו להגיע לתערוכה והציעו שנעבוד ביחד".

     

    משם, הוא עוד המשיך והציג את עבודותיו בישראל, בהונג קונג, אוסטרליה, הולנד, אבל עיניו היו נשואות למקום שבו הכל התחיל, לניו יורק. "הבנתי שהגבר האמיתי קורה בניו יורק ולא בחיפה. כל העבודות שלי סובבות סביב ניו יורק, זה היה טבעי". באותו קיץ התקבל לתכנית מיוחדת של קרן לין קמינסקי שמלקטת שישה אמנים מרחבי העולם ומקבלת אותם לחודשיים כאן בניו ג'רזי לגלרית מאנה קונטמפררי. "אלו היו חודשיים מדהימים. לראשונה התפניתי רק לאמנות, הכרתי הרבה אנשים מהתחום ויצרתי קשר עם בעל החברה 3rd culture creative, איזי צ'רץ' ומאר (מרטין) קייל, שהכניסו אותי לברנז'ה של האורבן ארט בניו יורק. החברה ישלהם עוסקת בסיורי אמנות, אורבן וגרפיטי והם אוצרים שותפים בתערוכות בתחום. הצעתי להם להיות הסוכנים שלי. הם הופתעו אבל הסכימו לנסות". וכך, מצא עצמו גורן מצטרף לקבוצת אמנים מקומיים more paint less hate, ולקח חלק בפרויקטים של הקבוצה.

     

    אבל אז הגיעה ההצעה שהובילה את גורן באחת לטופ של העיר. איזי ומאר נבחרו לאצור את התערוכה STREET TO TOWER בה משתתפים 60 האמנים המובילים בסצנת הרחוב בניו יורק, מרון אינגליש ועד מרטין קייל. האוצר הראשי של התערוכה הוא דאגלס ג'יימס סמית, הבעלים של

     

    WORLD TRADE GALLERY שנתבקש על ידי סילברסטין פרופרטיס במגדל הוורלד טרייד המפורסם להעלות בבניין הרביעי בקומה ה-69 תערוכת אמנים אקסקלוסיבית, למוזמנים בלבד. כשפנו לגורן והציעו לו לקחת חלק בתערוכה ההתרגשות הייתה, כצפוי, גדולה. “אני זוכר שעניתי כן עם אלף סימני קריאה", הוא מספר. "הם רצו לבדוק את הקשר בין הרחוב למגדל ולכן פנו לאמני רחוב".

     

    את הרעיון לעבודה שהכין לתערוכה שאב מהכתובים. כל העבודות שאני עושה הן אופטימיות, וכאן בחרתי להשתמש במשפט מהספר זכריה, "וברחובות העיר ישחקו וירקדו ילדים וילדות ברחובותיה". קראתי לעבודה HAPINESS, הפסוק הזה מופיע אחרי חורבן הבית ומתאר את הבניה מחדש והחיים החדשים ובהקשר של הבניינים החדשים שנבנו אחרי אסון התאומים זה מסר שמדבר על עתיד, על להמשיך קדימה".

     

    בערב הפתיחה החגיגית פנה אליו דאגלס וסיפר לו שמכל העבודות שלו, הטובה ביותר, "הוא אמר לי שזו עבודה מבריקה וככה התקרבנו".

     

    הקרבה הזו הובילה לכך ששבועות מאוחר יותר, דאגלס כבר סגר לגורן תערוכת פופ אפ רק בשבילו בגלריה הידועה שלו, שתיפתח ב-27 ביוני וכך הגשים לו חלום שגורן אפילו לא הספיק לחלום. התערוכה תהיה פתוחה לקהל, לכולנו, עד 6 ביולי והיא התשובה הבלתי מעורערת לכל מי שהציע לגורן להפסיק לחלום בגדול. "אני זוכר שאמרתי לעצמי כבר בהתחלה אתה הולך לעשות עוד המון דברים, אבל בשביל זה אתה לא יכול להתייעץ עם אף אחד, לא להקשיב לאף אחד, לא לעצור ימינה ושמאלה, ללכת לבד, לעשות רק מה שאתה רוצה באמת, החלטתי שאני אעשה את זה לבד".

     

    עכשיו, הוא גם מודה, שהחלום הגדול הבא שלו הוא להציג, תוך תשע שנים, גם במומה."היום אני אומר את זה בקול רם כי לפני כמה שנים אף אחד לא הבין מה אני עושה. המטרה שלי היא להעביר מסר דרך אמנות אורבנית על העכשיו. עצרו ותראו עכשיו את מה שמסביבכם ואתם מפספסים. הדברים הקטנים שיוצרים את התמונה הגדולה. המטרה שלי היא להביא שמחה, ולהזכיר לכולם שהיא ממש כאן".

     

    HAPPINESS

    WORLD TRADE GALLERY

     120BROADWAY

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לעולם לא מאוחר מדי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים