הנבחרת מעניינת אותנו רק בכישלונות

יום ראשון, ה-11 ביוני, כמה שעות לפני היציאה למשחקה של ישראל מול אלבניה במסגרת מוקדמות המונדיאל. אני מחליט לקרוא קצת באינטרנט לקראת המשחק ולא מוצא יותר מדי. מדי פעם זורקים כתבה פה ושם, וכלום לא מופיע בכותרות הראשיות. כנראה שנבחרת ישראל כבר לא מביאה רייטינג.

נוסע למשחק ורואה חצי מהאצטדיון ריק. באו כמה עשרות אוהדים אלבנים, וכ-15,000 אוהדים ישראלים. למרות זאת, האוהדים האלבנים נדמו כיותר דומיננטיים ועודדו כל המשחק. אני שומע את הזוג שמאחוריי צוחק: "טוב, כנראה שהם באמת אוהבים את הנבחרת שלהם".

המשחק מתחיל, גול ראשון אחרי טעות של דודו גורש שלא ירד טוב לבעיטה של סאדיקו. הקהל נשאר, למרות שנראו כמה אנשים שכבר התחילו ללכת. גול שני, והמחזה חוזר על עצמו, סאדיקו בועט שטוח וגורש לא יורד בזמן. אנשים התייאשו. אני מקשיב לזוג שמאחוריי, מתווכחים מתי הם הולכים. אחד רוצה כבר עכשיו, השני רוצה רק אחרי השער השלישי של אלבניה. כמובן שגם קללות לא היו חסרות, כולן מכוונות לעבר שחקני נבחרת ישראל. גול שלישי, אחרי מתפרצת של האלבנים, הזוג מאחוריי כבר פורש, ואיתו הרבה אנשים. יוסי בניון, שמייצג את הנבחרת כבר כמעט 20 שנה, שיאן ההופעות, זוכה לקריאות בוז מאוהדי מכבי חיפה.

אני חוזר הביתה, פותח עוד פעם את האינטרנט. עכשיו כבר יש כתבות. על האכזבה ועל הטעויות של הנבחרת. פתאום נבחרת ישראל כן מביאה רייטינג, ולתקשורת כן אכפת. אמנם כל זה אולי לא תירוץ ליכולת של הנבחרת, אך אם זו התרבות וזו הדרך לאהוד את הנבחרת המקומית, אז אין לנו שום זכות לדרוש מהם יכולת.