שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ילדות": נורווגיה נטולת הזוהר
    ביום קיץ חמים ומעונן, בשנת 1969, משפחה קטנה מתחילה חיים חדשים על קצה אי בדרום-מערב נורווגיה - וגם מתחילה להתפרק. קראו כאן את הפתיחה של "ילדות", ספרו האוטוביוגרפי החשוף עד כאב של קרל אובה קנאוסגורד, זוכה פרס ירושלים לשנת 2017

    משפחה בת ארבע נפשות - אמא, אבא ושני בנים - עוברת להתגורר בשכונה חדשה לבני המעמד הבינוני, שנבנית בקצה אי בדרום-מערב נורווגיה. אלו הן שנות השבעים, ועבור כל אחד מבני המשפחה מסמן המעבר התחלה חדשה ומבטיחה. מהאוטובוס שמביא אותם למקום יורד קודם כל האב, כשהוא נושא שתי מזוודות. האם מצטרפת אליו, פוסעת מעט מאחוריו, דוחפת עגלה בה מתנמנם לו תינוק בן שמונה חודשים, קרל אובה שמו. לצידה פוסע אחיו בן הארבע וחצי.

     

    המשפחה הזאת, רגילה בכל מובן אפשרי - כפי שהיו אז כמעט כל המשפחות - הגיעה מאוסלו, שם האם למדה סיעוד והאב למד הוראה. מעבר דירה הוא לכאורה מאורע שכיח, אבל תחת ידו של המחבר קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוֹרְד ובסגנונו פורץ הדרך הוא הופך למרתק. מבעד לאפיזודות יומיומיות המתוארות בדקדקנות חפה מכל רחמים, מצטייר עולם שבו מבוגרים וילדים מתנהלים בשני מישורים נפרדים וכל מפגש ביניהם חופן פוטנציאל מכאיב או מאיים.

     

    קרל אובה קנאוסגורד. הילדות קמה לתחייה (צילום: EPA)
    קרל אובה קנאוסגורד. הילדות קמה לתחייה(צילום: EPA)
      

    קנאוסגורד, זוכה פרס ירושלים 2017, מצליח להקים לתחייה את שנות ינקותו וילדותו המוקדמת עד לגיל 13, ומתאר את תחילת התפרקותה של המשפחה הרגילה הזו לארבעת הפרטים שלה. "ילדות" הוא הכרך השלישי - מתוך שישה בסך הכל - שראה אור בעברית בסדרה האוטוביוגרפית שלו - "המאבק שלי" (תרגום מנורווגית: דנה כספי). קדמו לו "מוות במשפחה" ו"גבר מאוהב". קראו כאן את הפתיחה של הספר.

     

    רוצים לקרוא את "ילדות" (הוצאת מודן) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

     

    הפתיחה של "ילדות"

    ביום חמים ומעונן באוגוסט 1969, לאורך כביש צר בקצה אי בסֶרלָנדֶה שבדרום־מערב נורווגיה, בין מטעים וצוקים, שדות מרעה וחורשות, בעליות ובירידות מתונות ובפניות חדות - פה ושם עמדו עצים משני צדי הכביש, כמו במנהרה, פה ושם נראה הים היישר ממול - התקדם האוטובוס. הוא היה שייך לחברת אוניות הקיטור של אָרֶנדָל, וצבעו היה, כמו כל שאר האוטובוסים של החברה, חום בהיר וחום כהה. הוא חצה גשר, התקדם לאורך מפרץ צר, אותת ימינה ועצר. הדלת נפתחה, משפחה קטנה ירדה. האב, גבר גבוה ורזה בחולצה לבנה ומכנסיים בהירים מבד סינתטי, נשא שתי מזוודות. האם, לבושה במעיל קיצי בצבע בז' ומטפחת תכלת מכסה את שערה הארוך, דחפה עגלת תינוקות בידה האחת והובילה ילד קטן באחרת. עשן הפליטה האפור הסמיך מהאוטובוס ריחף עוד זמן מה מעל האספלט אחרי שזה המשיך בנסיעתו.

     

    "צריך ללכת קצת ברגל," אמר האב.

    "אתה תסתדר, אִינְגְבֶה?" שאלה האם והביטה בילד, שהנהן.

    "ברור," אמר.

     

    הוא היה בן ארבע וחצי, שערו היה בהיר, כמעט לבן, ועורו שחום אחרי קיץ ארוך בשמש. אחיו, בקושי בן שמונה חודשים, שכב בעגלה ובהה בשמיים בלי

    לדעת איפה הם נמצאים או לאן פניהם מועדות.

    לאט־לאט התקדמו בעלייה. זו הייתה דרך עפר, מלאת מהמורות קטנות וגדולות אחרי הגשם השוטף שירד. משני צדדיה השתרעו שדות מעובדים. בקצה המישור, שאורכו היה כחמש־מאות מטרים, החל יער היורד לעבר החופים המכוסים בחלוקי נחל. עציו היו נמוכים, כאילו רוח הים מעכה אותם כלפי מטה.

    בית שנבנה לא מכבר שכן בצד ימין. מלבדו לא נראו עוד מבנים נוספים.

     

    קפיציה הגדולים של העגלה חרקו. כעבור זמן מה עצם התינוק את עיניו, ותנועת הנדנוד הנפלאה ערסלה אותו עד שנרדם. האב, ששערו היה קצר וכהה ועל פניו זקן שחור ועבות, הניח את אחת המזוודות כדי למחות את הזיעה ממצחו.

     

    "איזה חום, מחניק," אמר.

    "כן," אמרה. "אבל אולי צונן יותר ליד הים."

    "נקווה," אמר והרים שוב את המזוודה.

     

    המשפחה הזאת, שהייתה רגילה בכל מובן אפשרי, ההורים צעירים כפי שכמעט כל ההורים היו צעירים באותם ימים, ומספר הילדים עומד על שניים כפי שכמעט לכל המשפחות היו שני ילדים באותם ימים, עזבה את אוסלו, שבה גרה חמש שנים בתֶרֶסֶסְגָטֶה ליד אצטדיון בִּישְלֶט, ועברה לשכונת בנה ביתך בטְרוּמְאֵיָה, ששם נבנה בשבילה בית חדש. בזמן שחיכו להשלמת הבנייה שכרו בית אחר, בית ישן במחנה הוּבֶה. באוסלו למד האב בשעות היום, לשון אנגלית ונורווגית, ובלילות עבד כשומר, בעוד האם למדה סיעוד בבית־הספר לאחיות של בית־החולים אוּלֶבוֹל. הוא אמנם לא סיים את לימודיו, אבל קיבל משרה כמורה בחטיבת הביניים בבית־הספר רוּלִיגְהֶדֶן, ואילו היא תתחיל בקרוב לעבוד בבית־ההבראה לחולים במחלות עצבים בקוֹקֶפְּלָסֶן. הם נפגשו בקְריסטִיאָנסָנְד כשהיו בני שבע־עשרה, היא נכנסה להיריון כשהיו בני תשע־עשרה והם התחתנו בגיל עשרים, בחווה הקטנה שבה גדלה בוֶסְטְלָנדֶה, אזור החוף המערבי של נורווגיה. איש מבני משפחתו לא בא לחתונה, ועל אף שהוא מחייך בכל התמונות שצולמו באותו יום הוא אפוף בחגורה של בדידות, רואים שהוא לא מרגיש לגמרי שייך בין כל אחיה ואחיותיה, דודותיה ודודיה, בני ובנות הדודים.

     

    עכשיו הם בני עשרים וארבע, וחייהם האמיתיים עוד לפניהם. עבודות משלהם, בית משלהם, ילדים משלהם. הם שייכים זה לזה, וגם העתיד הצפוי להם הוא שלהם. או שמא לא?

     

    הם נולדו באותה שנה, 1944, והיו מבני הדור הראשון שאחרי המלחמה, אשר במובנים רבים ייצג משהו חדש, בעיקר בשל העובדה שמהלך חייו היה הראשון כאן במדינה שהתרחש בתוך חברה מתוכננת בקנה מידה גדול. שנות החמישים היו שנות פיתוחן של המערכות השונות - מערכת החינוך, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, מערכת התחבורה - ופיתוחם של משרדי הממשלה והשירותים הציבוריים השונים, במהלך מִרכוז אדיר שתוך זמן קצר להפליא השפיע על האופן שבו אנשים חיו את חייהם. אביה נולד בתחילת המאה העשרים בחווה שבה היא עצמה גדלה, בסֶרבֶּווֹג באִיטְרֶה סוֹגְן, ולא הייתה לו השכלה כלשהי. סבה בא מאחד האיים שלאורך החוף, וסביר להניח שהדבר נכון גם לגבי אביו וסבו שלו. אמה באה מחווה ביֶלְסְטֶר, מרחק של מאה קילומטרים משם, גם לה לא הייתה השכלה, ואחר שורשי משפחתה במקום אפשר היה להתחקות עד למאה השש־עשרה. משפחתו הייתה ממוקמת גבוה יותר בסולם החברתי, במובן זה שגם אביו וגם דודיו זכו לרכוש השכלה גבוהה. אבל גם הם גרו באותו מקום כמו הוריהם, כלומר בקריסטיאנסנד. אמו, שלה לא הייתה כל השכלה, באה מאוֹסְגוֹרְדסְטְרָנְד, אביה היה נַתָּב, וגם שוטרים היו במשפחתה. כשפגשה את בעלה לעתיד עברה לגור איתו בעיר הולדתו. זה היה הדפוס.

     

    השינוי שהתחולל בשנות החמישים והשישים היה בגדר מהפכה, רק ללא האלימות וחוסר ההיגיון המאפיינים מהפכות בדרך כלל. לא רק שילדיהם של דייגים ובעלי משקים חקלאיים קטנים, פועלי תעשייה ומוכרים בחנויות החלו ללמוד באוניברסיטה ולהתמחות כמורים ופסיכולוגים, היסטוריונים ועובדים סוציאליים, רבים מהם גם התיישבו במקומות מרוחקים מהאזורים שבהם התגוררו משפחותיהם מדורי דורות. העובדה שעשו זאת כאילו הדבר לגמרי מובן מאליו מעידה על עוצמתה של רוח הזמן. רוח הזמן נשבה מבחוץ, אבל היא פועלת מבפנים. כולם שווים בפניה, אבל היא אינה משפיעה על כולם במידה שווה. המחשבה שתתחתן עם בחור מאחת החוות השכנות ותבלה את שארית חייה באותו המקום נראתה מגוחכת לאם הצעירה של שנות השישים. הרי היא רצתה לצאת לעולם! היא רצתה חיים משלה! הדבר נכון גם לגבי אחיה ואחיותיה, וכך זה היה במשפחות בכל רחבי הארץ. אבל למה הם רצו בזה? מנין באה האמונה העזה? אפשר אף לשאול: מנין באה אותה רוח חדשה? במשפחה שלה לא הייתה מסורת מעין זאת; היחיד שיצא לעולם היה מָגְנוּס, אחיו של אביה, שנסע לאמריקה בשל העוני ששרר בבית, ובמשך זמן רב החיים שחי שם היו דומים להפליא לחיים שחי בוֶסְטְלָנדֶה. בשביל האב הצעיר של שנות השישים התמונה הייתה שונה. במשפחתו היה מקובל לרכוש השכלה, אבל אולי לא להתחתן עם בת של איכר פשוט מוֶסְטְלָנדֶה ולהתיישב בשכונת בנה ביתך ליד עיירה קטנה בסֶרלָנדֶה.

     

    אבל, כאמור, הנה הם פוסעים באותו יום חם ומעונן באוגוסט 1969 בדרכם לביתם החדש, הוא גורר שתי מזוודות כבדות, מלאות עד להתפקע בבגדי שנות השישים, היא דוחפת עגלת ילדים של שנות השישים ובה תינוק לבוש בבגדי תינוקות של שנות השישים, כלומר בגדים לבנים מקושטים בהמון תחרה, וביניהם, מתנדנד אנה ואנה, שמח וסקרן, מתוח ומלא ציפייה, בנם הבכור אינגבה. הם צעדו במישור, חצו את חגורת היער הקטנה, ניגשו לשער הפתוח ונכנסו לשטח המחנה הגדול. מימינם מוסך לתיקון רכבים בבעלות אדם בשם וְרוֹלְדְסֶן, משמאלם צריפים אדומים גדולים סביב רחבת חצץ פתוחה, ומאחוריה יער אורנים.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""ילדות": נורווגיה נטולת הזוהר"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים