שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "אם הילד שלכם פגע מינית - אל תעצמו עיניים"
    כשיאיר (שם בדוי) פגע מינית בילדה בפעם הראשונה, אבא שלו לא היסס לתת לו כדורים פסיכיאטריים. כשזה קרה שוב, ושוב, האב ויתר על ההכחשה ויצא למלחמה. עכשיו הוא פונה במונולוג יוצא דופן בכנותו להורים אחרים

    באחד הימים, כשיאיר היה בן 15, הגיעה לישון אצלנו חברה של אחותו הקטנה, בת 7. באמצע הלילה היא פתאום קמה ואמרה שהיא רוצה הביתה. קורה. הזעקנו את ההורים שלה והם אספו אותה. למחרת קיבלתי שיחת טלפון: "תגיע עם הבן שלך לחקירה". התברר שבלילה הוא נכנס לחדר שלהן והתחכך בילדה. זו לא הייתה הפעם הראשונה.

     

    מיד אחרי החקירה היה חשוב לנו להעביר למשפחה של הילדה מסר, להודות להם על הפנייה למשטרה. זה מה שהציל אותנו. הרי ידענו על הבעיה של יאיר, ולא הצלחנו לטפל בזה. בזכות התלונה שלהם במשטרה, הצלחנו לקבל את הטיפול המתאים. בדיעבד אני יודע שכל הסיפור הזה, כולל הפגיעה בילדה ובאחרים, היה יכול להימנע אם פקידת הסעד הייתה עושה את עבודתה. אם מדינת ישראל הייתה משכילה לטפל בבעיה לפני שהיא מתפוצצת, ולא רק אחרי שישנה רשימה של כאלה שכבר נפגעו.

     

    במהלך הטיפול הייתי שואל מדי פעם את יאיר, אם הוא סומך על עצמו שלא יפגע שוב במידה שמשחררים אותו החוצה. "לא", הוא ענה בתחילה. "אני לא סומך על עצמי". היום, בסוף התהליך, הוא כבר עונה: "אני סומך על עצמי ב־90 אחוז". והוא צודק, אין מאה אחוז. גם אחרי שהוא יוצא משם, כהורה אני עדיין חושש. בתקופת מעצר הבית ובהמשך בזמן הטיפול, הוא היה מוקף כל הזמן במעגל – הורים, רופאים, עובדים סוציאליים. ופתאום זה איננו, ולעד יישאר איתנו החשש שזה יקרה שוב. מצחיק לומר את זה, אבל בסופו של דבר התהליך הזה חיזק אותנו כהורים, וחיזק את כל המשפחה.

     

    רגע אחד שבו הכול התהפך

    אנחנו משפחה דתית, מרובת ילדים. שבעה, ויאיר (שם בדוי) הוא השלישי. נחשפנו לראשונה לבעיה שלו כשהוא היה בן 11. מישהי פנתה אלינו וסיפרה שראתה את הבן שלנו נוגע בילדה. אז עוד לא הבנו מה קרה. שאלנו אותו והוא הכחיש. בהמשך יאיר הודה, והבנו שישנה בעיה. אמנם נראה לנו מוזר שזה קורה בגיל צעיר כל כך ובצורה כזאת, אבל זו הייתה מישהי שהכרנו, והיה לנו ברור שצריך לטפל בזה.

     

    בפעם ההיא הסברנו לו את המשמעות, אבל מהר מאוד זה קרה שוב. אמנם הבן אדם שסיפר לנו את זה לא ממש ראה את העניין בחומרה, ורק ביקש: "תסביר לבן שלך שאסור לעשות דברים כאלה, זה גיל שההורמונים משתוללים". אבל מבחינתי כבר היה כאן דפוס שמצריך טיפול. יאיר תמיד היה מופנם יותר, והחלטנו שהוא זקוק לעזרה.

     

    כעבור זמן קצר אשתי התייעצה עם עובדת סוציאלית, שהפנתה אותה לפסיכיאטר בעל שם. הלכנו אליו עם הילד, שקיבל ממנו תרופה אנטי-פסיכוטית שנותנים אותה לרוב במינונים גבוהים יותר לסוגים מסוימים של סכיזופרניה. לא היה קל לתת לילד שלי, בן 11, כדור פסיכוטי, אבל הרגשתי שאין לי ברירה. אני חייב לטפל בו, לפני שהוא יפגע בעוד בנות. הוא התחיל לקחת את הכדור, ואחת לכמה חודשים נפגש שוב עם הפסיכיאטר, לבחון את מצבו.

     

    ואז זה קרה שוב, עם החברה של הבת הקטנה. ילדה ממשפחה מהרחוב שלנו. לקחתי את הילד לחקירה במשטרה, ושם הוא סיפר הכל. לא הסתיר כלום. הוא ממש זעק לעזרה. אמרתי לחוקרים, 'תראו, אנחנו מודעים לבעיה שלו והוא מטופל'. החוקר אמר לנו שזו פאשלה של הרווחה, שלא עשו שם מה שצריך כדי למנוע את הפגיעה, ושלח אותנו להארכת המעצר.

     

    הגענו לבית המשפט, עם סנגור ציבורי שהוצמד לנו. היינו עדיין הפוכים. לא קלטנו מה קורה, מי נגד מי ומה נפל עלינו. השופט החליט לשלוח את יאיר למעצר בית, רק לא בבית, ובהשגחה צמודה שלי או של אשתי בלבד. הרמתי טלפון לחמותי, הסברתי לה מה קרה והיא קיבלה אותנו בזרועות פתוחות.

     

    מאותו רגע כל הבית התהפך. משפחה עם שבעה ילדים, כאשר אחד ההורים צריך להיות כל הזמן עם הילד בעיר אחרת. במשך שלושה חודשים עשינו משמרות: פעם אני בבית עם הילדים, ופעם אשתי. הייתי בדיוק בין עבודות, ובגלל המצב לא יכולתי להתחיל עבודה חדשה. נתקענו. בדיוק בזמן הזה חגגנו בת מצווה לאחת הבנות ורצינו שיאפשרו ליאיר לבוא רק לאירוע.

     

    לקחנו עורכת דין טובה כדי שתעזור לנו להתמודד מול הפרקליטות. עד היום, זו אחת המלחמות הכי קשות שלנו. בסך הכל ביקשנו שנוכל לבוא איתו לחגיגות של אחותו. בכלל, בפרקליטות חכמים על חלשים. הרי מי שמכחיש, ואין נגדו ראיות, יורדים ממנו. גם אם מדובר בפדופיל, הוא חוזר להסתובב ברחובות. אבל בנו, שפנינו בעצמנו לקבל עזרה, התעללו. כל דבר הפך למלחמה. אני אדם ישר והגון, ופתאום מנסים להפוך אותי לשקרן. הייתי יוצא משם עם דמעות בעיניים. עשו לי את המוות. ניסו לשבור אותי, באמתלה שזה למען הציבור. אבל גם לי אכפת מהציבור, גם אני רוצה למנוע מעוד ילדים להיפגע. אני רוצה לפתור את הבעיה, לא להפוך אותה לקבועה.

     

    בסוף הגעתי לבת המצווה של הבת שלי כמו אורח. באתי עם הילד מרחוק, וחזרתי איתו למעצר הבית. במשפחה המורחבת ידעו מה קורה. הם גרו בסביבה שלנו, והחלטנו שאסור להסתיר מפני שזה מסוכן ויכול להיגרם נזק. אם הילד מסוכן, מוכרחים להזהיר את הסביבה. למחול על הכבוד, לא לחשוב מה יאמרו הדודים ומה יחשבו השכנים. זה קשה, אבל זה מה שנכון וצריך לעשות.

     

    ישבתי לדבר על זה עם אשתי. חשבנו, מה יהיה עכשיו סביבנו. הרי אנחנו קהילה דתית סגורה, אבל הגענו להחלטה שאני גאה בה – לא להסתיר. אולי לא נצעק את זה בריש גלי, אבל לא נסתיר מאף אחד. ברור שהסיפור הזה כרוך בבושה גדולה עבורנו, כהורים. זה הבן שלנו, שעושה דברים נוראים כאלה. אבל מה לעשות, כולנו יודעים איפה אנחנו חיים. בחרנו להתמודד, ולא לטייח או להסתיר. גם בקהילה סביבנו הבינו את זה. אמרו, 'אם זה פגע בכם, זה באמת יכול לפגוע כנראה בכל אחד'.

     

    תהליך ארוך של למידה לשלוט בדחפים

    בתקופה הראשונה הרגשנו בתוך חלום רע. הבית פשוט התחיל לקרוס. לא חיינו יחד כמשפחה וגם לא הייתה לי עבודה. אשתי או אני היינו צריכים להיות עם יאיר סביב השעון. היה מותר לנו להוציא אותו מהבית לטיול של שעתיים בצהריים, וטיול של שעה בערב. בכל שאר הזמן הוא היה צמוד אליי או אליה, ומצבו הנפשי לא היה טוב.

     

    הטיפול עצמו אמור לתמוך נפשית, חברתית וגם משפחתית. הרי היינו צריכים להסביר לילדים שלנו מה קורה, כי פתאום יאיר נעלם. ישבנו עם הילדים הגדולים שלנו והסברנו להם, בכנות. היה רגע של הלם מצידם. אמרנו שהולכת להיות תקופה לא קלה, שניצב בפנינו אתגר, וביקשנו שייתנו כתף.

     

    בינתיים חיפשנו חלופת מעצר טיפולית, וכך הגענו להוסטל במרכז הארץ, שם מטפלים בנוער עם התנהגות מינית בלתי הולמת. יאיר עבר מבחני קבלה, והוחלט לקבל אותו לתקופה ניסיונית, חצי שנה, באישור שירות המבחן ובית המשפט. בתחילה היה לו קשה. צריך להיפתח בפני כולם, להכיר במצבך ולהבין איפה אתה נמצא. הכל שם סובב את הדחפים והמיניות. קשה להכיל. לשמחתנו, הייתה גם מעין קבוצה טיפולית להורים. לנו זה מאוד עזר, לשמוע הורים אחרים שעברו את זה. הבנו שהגענו למקום הנכון.

     

    בתקופה שהוא היה שם התנהל המשפט. בדרך כלל, במקרה של נוער, מחכים עם ההרשעה ובוחנים קודם את ההליך הטיפולי. לצערי, כבר ראיתי נערים שבאמצע הטיפול נשלחו לכלא משום שלא עמדו בחוקים. אבל יאיר – אחרי תהליך ארוך מאוד – עמד בהם. הוא למד לשלוט בדחפים שלו, קיבל כלים להתמודד. הנרטיב הוא שאם לא תיגע בעבירה ותדבר עליה, לא תוכל להיפרד ממנה ולהמשיך הלאה. זו עבודה סיזיפית לחלוטין. אחרי זמן ארוך נתנו לנו אישור להוציא אותו הביתה לשבתות, תוך השגחה צמודה. אסור אפילו לנוח צהריים, מחשש שיקרה משהו. בתום הטיפול השופטת החליטה שלא להרשיע אותו, ולתת לו רק שעות למען הציבור בארגון חסד. רק בדיעבד, כשהוא יצא משם, הבנו שהמעגל לא התחיל ביאיר. כמו שקורה לעיתים קרובות, התברר שגם הוא עצמו נפגע מינית בילדותו, לפני שהתחיל לפגוע.

     

    עוד התמודדות לא פשוטה הייתה בצד החברתי. הוא הרי היה בבית ספר, והחברים לא הבינו לאן הוא נעלם. כמה מהם שמרו איתו על קשר ואחרים ניתקו מגע. הוא התחיל לבנות לעצמו מעגל חברתי חדש. עם הזמן הוא גם עבר שלב בטיפול, והוסמך ללוות נערים חדשים ליציאה מהטיפול הביתה. עכשיו הוא עובד ומנסה להתגייס. לא קיבלו אותו, אבל הוא מנסה בכל הכוח. מבחינת המערכת, אין מצב שאין מסוכנות, אבל המסוכנות היום נמוכה ביותר – כפי שמגדיר הטיפול.

     

    אני יודע שיש עוד הורים במצבנו. ההמלצה שלי אליהם היא לא לעצום עיניים. להתעקש על עורך דין פרטי, לא כדי להוציא אותו זך ונקי ובחזרה בבית וברחוב, אלא כדי שיתמודד איתכם ביחד, שהילד שלכם יקבל את מה שהוא צריך לקבל. אם הילד שלכם פגע, ולא משנה בן כמה הוא, אל תסתירו, אל תתכחשו ואל תכחישו, בעיקר אל תתביישו. תתמודדו, לכו לקבוצות תמיכה. מה עדיף, שבגיל 30 הוא יעשה את זה שוב ושוב וייכנס לכלא לכמה שנים?

     

    אני יודע לגבי עצמי, שלמרות הקשיים לא הייתי עושה שום דבר אחרת. היו לנו חששות, בוודאי, הרי שמענו לא מעט סיפורים, אבל יש לנו עוד ילדים וידענו שאין זמן אחר לעצור ולטפל בבעיה הזאת. ברמה האישית, המשפחתית וגם ברמה של המדינה, עדיף לטפל בבעיות לפני שהן מתפוצצות. למנוע מראש את הפגיעה, ולא לחכות שהיא תקרה כדי להעניש את הפוגע ולטפל בנפגעות או הנפגעים.

     

    אנחנו רואים את זה פעם אחר פעם: פדופילים לא מטופלים יושבים בכלא, יוצאים וחוזרים לפגוע. הדבר היחיד שצריך להיות מול עיניהם של ההורים, זו המחשבה איך אפשר לעזור לילד לצאת מזה. כי אם לא תעזרו לו היום, מחר יהיה הרבה יותר גרוע.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""אם הילד שלכם פגע מינית - אל תעצמו עיניים""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים