"אני זוכר": מסע אל יבשה טובעת

עשרות פרקי זיכרון מרכיבים את הספר "אני זוכר", של עודד מנדה-לוי, שנע על הציר בין יומן ליצירה בדיונית. ארצות חדשות של היזכרות מתגלות בו, וגם קצת העלאת רוחות מתים באוב. מנדה־לוי אינו מפנה עורף לאוזלת היד של הזיכרון להעמיד ייצוג בלתי־מוגבל, אלא מתמסר בלשון בהירה וזהירה לאחיזת העיניים, לתעתועי ההיזכרות, לתנועת הלישה של חומרי החיים הצרה בהם צורות כרצונו.

מלאכת ההיזכרות הזו, שמייצרת עולם שאבד ומטשטשת הבחנות בין עבר להווה, בין המוחשי למסתורי, היא גם מלאכת קריאה הכוללת אהבה לספרים ושיחה עם סופרים בניסיון רופף לתפוס איזה ערך נשכח. זוהי יצירה ראשונה בפרוזה למנדה־לוי (יליד 1963) חוקר ספרות שלימד בעבר באוניברסיטת תל אביב ובמכללת לוינסקי, ומלמד היום בבצלאל ובסמינר הקיבוצים.

רוצים לקרוא את "על סוף הבדידות" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד.

כתמים

1

אני זוכר שיעור שחייה ראשון בבריכה הלימודית ברמת אביב. בזמן שפשטתי בזהירות את המכנסיים חשבתי כמה יפה כיפת הכוכבים הצופה אל הכביש הגדול בדרך חזרה הביתה. אמא לא ידעה לשחות, ואבא שחה על הצד, כמו אז כשניסה לברוח בפעם המי יודע כמה מהמחנה בקפריסין, והאנגלים תפסו אותו שוב ושוב.

״אתה צריך כבר לדעת לשחות,״ הם אמרו לי, אבל יותר משהפחידו אותי המים העמוקים, התביישתי בכתם הלידה שלי, כתם חום וארוך שעיטר את הצד הימני של החזה. פלומת שיער שקופה כמעט נָבטה ממנו אל מול כל העולם כולו, ואני רק רציתי שהכתם ייעלם, ואהיה, סוף-סוף, עודדי חלק ויפה. במלתחה ספוגת ריחות כלור ושתן ילדים בני גילי השתעשעו עירומים בין מים לספסל, ושילחו זה אל זה כרסות קטנות. שרשרת אגמים זעירים נקוותה לאורך המרצפות, שכבר שקעו מעט והשחירו ליד פתח היציאה אל הבריכה.

באחת הזוויות ישבתי, ומדי פעם שלחתי עיניים דוממות אל הֵדי הקולות והצווחה. חולצה לגופי, קשרתי והתרתי קצוות של חבלים שחיברו בין מצופי קלקר לבנים. בשיירה ארוכה הוּבלנו אל רחבת הבריכה. מים של תכלת עמוקה סנוורו את העיניים, וביקשתי לחמוק מן השורה ולהתקרב לאמא ואבא, שישבו עם קבוצת הורים על פיסת דשא קטנה.

"כשניסית להשתחרר מהמצופים הורדתי דמעה גדולה על קודקוד של סלע"

שריקת משרוקית החזירה אותי קרוב אל הילדים, ולאחר שמדריכה צעירה בבגד ים אדום קראה "כולם להסתדר," נעמדתי אחרון באחד הטורים, והנחתי את ידַי על המצופים הלבנים שהידקתי היטב לגופי. המדריכה בבגד הים האדום הסתובבה בין הטורים, נעצרה לידי ושאלה בקול גבוה, "מה זה? מצופים?" ואחר כך אמרה, "תוריד. וגם את החולצה, ילד." מבויש עזבתי את הטור והתקרבתי לאחת הפינות ליד גינת פרחים קוצניים. אמי עשתה בידיה תנועות של הפשלת חולצה והנהנה. אבי נעמד והניח למשבים קלים של רוח לשחק בשערותיו. כשניסיתי להשתחרר מהמצופים הורדתי דמעה גדולה על קודקוד של סלע. חזרתי על קצות האצבעות אל הטור, נזהר לא להחליק, והדבקתי את כף ידי הימנית על כתם הלידה.

הילדים קפצו אל המים, ואני עמדתי לבדי לנוכח הבריכה. השמש כבר זרקה זוהרה ארצה. במרחק נראה איש פותח ברז, וממטרות התעגלו על גזעי העצים ועילפו רסיסי מים על פנים לוהטות של קיץ. המדריכה בבגד הים האדום התבוננה בי ארוכות, וגלגלה עיניים אל ענן. רוח קרירה הפתיעה פתאום, וצמרות העצים רעשו. מבטם של ההורים נדרך, ופניהם של אבות סמקו כשהפליאו מבטיהם אל המדריכה בבגד הים האדום שהשתרעה על מגבת חוף חלומית. הם השעינו מרפקיהם לאחור, מכנסיים קצרים האהילו אל השמש. המדריכה בבגד הים האדום השיטה את מבטה על פני המים שעורם סמר. דממה נשפה ברוח הבוקר הקרירה, וכל העולם כולו שתק. אט-אט החל מבטה להתכנס. לרגע הרכינה את ראשה, ועיניה ננעצו בחזייתה האדומה. לפני שהסתובבה במהירות והפנתה את גבה עוד הספיקה לתפוס חיוכים שגלשו מן הפנים.

התבוננתי באבי. המדריכה בבגד הים האדום השתהתה רגעים אחדים, אחר כך קמה, ידיה שלובות. ואני, קפצתי למים, שתי ידי הפשוטות לפנים דגדגו לשמי התכלת שעננים קטנים נזרעו בהם. מאמצע הבריכה ומכל הפינות בא צחוק גדול שהלך ונחנק, שקע ונשתתק. המולת קריאות ויללות עוד הגיעה אלי פחותה ומסוננת, וידעתי שהמים מכסים הכול. כשפקחתי עיניים ראיתי המוני ילדים והורים רוכנים עלי ומלטפים את ראשי. ראיתי את הורי. כשהמדריכה בבגד הים האדום הופיעה ואחזה בגבי, כולם החלו לצאת מן הבריכה. היא הניעה את גופי, שנטה חליפות למטה מפני המים ומעל. כשהגיעה לשפת הבריכה והניחה את ראשי תחת זרועה, מקרבת את פניה אלי, ידעתי שכתם הלידה החום, יחידי רוחץ עכשיו למול השמש.

"ידעתי שכתם הלידה החום, יחידי רוחץ עכשיו למול השמש"(צילום: Shutterstock)

2

אני זוכר שלבשתי מכנסי צמר כחולים עם כיסים מעל לברכיים. את המכנסיים קיבלתי מבת דודה של אמא, שביקרה בארצות רחוקות וחזרה גבוהה וערפלית. כל הימים קימרתי את גבי כי לא רציתי להוציא את הידיים מהכיסים. ילדים ראו ורכבו עלי, חשבו משחק, אולי חמור ארוך. אני זוכר שנהגתי להזדקף פתאום ולהפיל את כולם, כמו הזבובים בסיפור על החייט הגיבור שאבא סיפר לי במרפסת.

כשהסתובבתי ליד הכיתות בקומה השנייה של הבניין הקטן ילדות חייכו אלי, כמו אז כשקיבלנו את ספר התורה והושטתי למנהל יד שמאל ללחיצה. בחוץ ירד גשם חזק שנשמע כמו קולות מסרט מלחמה שראינו באחד מימי השישי באולם ההתעמלות של בית הספר. במסדרון בולמוס אחד ונשימה אחת. מן החלון ראיתי רחובות רחוצים, ואנשים שלפו מטריות צבעוניות מסוף אל סוף. תלמידים מכל הכיתות הילכו בין קירות, לרגעים עצרו, הדפו מבט אל הכיתה והמשיכו ללכת.

"במסדרון בולמוס אחד ונשימה אחת"(צילום: מוחמד הלאל בדיר)

מילים מסיפור ישן נשמעו מדלגות מפינה אל פינה: "הנה השוטר יצא לשטור, מצוחצח כולו, נוצץ כל כפתור". לידי ראיתי כל הזמן את הילד הרזה והחיוור. דרכנו על אותן מרצפות, והוא לא הפסיק לדבר. בגלל הרעש הגדול לא שמעתי מה אמר, רק שפתיו, אדומות, התרוצצו על פרצופו. מדי פעם נעמד, מחא כף בפליאה, ונצמד קרוב-קרוב אלי. מכיסי המכנסיים הוצאתי את קלפי הספורט כדי להראות לילד הרזה והחיוור את דני אלקיים מהפועל תל אביב, שקיבלתי תמורת שלומית ניר, השחיינית היפה מאיילת השחר.

במסדרון נתמעט האור, וחשיכה דקה פשטה על טיח הכתלים. שוער המילואים של הפועל לא עניין את הילד הרזה והחיוור, וכשהחזרתי את הקלפים לכיס הספקתי לראות אותו מרים חצאית של ילדה שאהבתי. אני זוכר שצחקתי, אבל לא רציתי לצחוק. היה קר, וריח של גשם הרעיד את רגליה. ראיתי את התחתונים הלבנים שהיו הדוקים לגופה, והברחתי את מבטי אל קישור התכלת שבצמתה. כשנכנסתי לכיתה כבר שמעתי אותה בוכה ונושמת בכבדות מילים שלא הצלחתי להבין. המורה הופיעה, והחיוך היפה שליווה אותה תמיד היה זרוק עכשיו מחוץ לדלת באפלת הבוקר של בית הספר. היא קראה לילד הרזה והחיוור, לקחה אותו לפינה ודיברה בלחש. הוא הרכין את הראש ואמר לה משהו.

מתמסר בלשון בהירה וזהירה לאחיזת העיניים. מנדה-לוי

כשהמורה קראה לי לגשת אליה דממת עולם בלעה אותי, והכול סביבי התרחק וקפא. חשבתי עכשיו על אמא שמשרה גרביים בגיגית ורודה ולא יודעת דבר. "עמוד," היא אמרה לי, ודיברה אל הכיתה. אבל אני שמעתי אותה רק כשאמרה: "תראו, הנה," פנתה אל הילד הרזה והחיוור, התכופפה לעברו והורידה את מכנסיו. על כיסאות עץ קטנים ישבו הילדים רוחשים כמו פיות פתוחים של פצעים. כשבאה אלי גבוהה ושילחה ידיה לעבר כיסי המכנסיים, ידעתי שבחוץ על גגות ערפל נופל. הילד הרזה והחיוור עמד שם, מכנסיו המשולשלים כרוכים לרגליו, ובליטה קטנה בתחתוניו. אני זוכר שדחפתי את המורה ולחשתי בכוח: "לא עשיתי כלום." היא לא הקשיבה, ורק התנשפה כשידיה היו עלי. מחלון פתוח באו רוחות טרופות ודפדפו בספרים. ניערתי את הידיים, משכתי, הפכתי זרועותי, הדפתי והרחקתי אותה ממכנסי הצמר הכחולים. לרגע קטן כשגהרה עלי וגופה התעגל ורטט, ראיתי מבעד לפתח בחולצתה עטרה ורודה צפה על קצף גל לבן.

הילדה החלה לבכות, וקולה פורר את מבטי. "איכס," צעקתי וחמקתי מחוץ לדלת אל המסדרון, שכבר נראו בו שלוליות קטנות וכתמי בוץ. נכנסתי אל שירותי הבנים והתבוננתי במראה. "איכס, איכס," אמרתי, והרמתי בזהירות את החולצה. כתם הלידה החום הופיע מתגרה כמו לשון שלוחה. התחלתי לשפשף את הכתם בקצה האצבע, ואחר כך באצבעות לחות ובשורש כף היד. כשצווחות של ילדים נשמעו קרובות סידרתי את בגדי ויצאתי למסדרון. ילדים אדומי פנים באו אלי ואמרו: "לא הורדת, מה." "לא ירד," אמרתי.

3

אני זוכר ששכבתי על הספה בסלון כשבטלוויזיה בלון גדול רדף אחרי איש, אבל לא הצלחתי להתגבר על העייפות ונרדמתי. כשפקחתי מעט את העיניים התקשיתי להבין איפה אני. דבר לא נמצא במקום הרגיל, ותחושה עדינה של זרות עטפה אותי. אני זוכר שאבא רכן מעלי ונשף מתוך מאמץ. עצמתי במהירות את העיניים, והרגשתי איך הוא משחיל את זרועו בין הספה לעורף, ובזרוע השנייה חובק את רגלי. הוא התרומם ונשא אותי על כפיו לאורך המסדרון הארוך, השכיב אותי במיטה והדליק אור קטן.

האזנתי לצעדים שלו מתרחקים, והתאפקתי לא לצחוק. כשאמר "סְפִּי", ידעתי שהוא כבר בסלון ואומר לאמא שאני ישן. רק אז שבתי ופקחתי את עיני. אני זוכר שחשתי בַנעימות הקרירה והמרגיעה של המיטה. הכול היה במקומו. ארון הפורמייקה הגדול, שולחן הכתיבה שלצד המיטה, והסירות הדקות, לבנות הכנפיים, המרחפות על פני גלים לאור מגדלור בתמונה שעל הקיר. רק כתם דיו ישן שעל הדלת, שנראה פתאום כמו פרצוף של ילדה כחולה, הפחיד אותי. ידעתי שאני משקר ופחדתי מהילדה. עצמתי את עיני ולחשתי: "סְפִּי, סְפִּי, סְפִּי, סְפִּי."

4

אני זוכר שהחופש הגדול הגיע, ונשים לבשו חצאיות קצרות ומחייכות. אבא פתח לרווחה את התריסים במרפסת, ורקד עם אמא טנגו עמוק ומתייפח. בערב חם אחד הילדה עם הגומות, שגרה בצד השני של עץ השקמה הגדול, נישקה אותי על שפת הבריכה עם המזרקה הגדולה. כשהיא נתנה לי במתנה עיפרון שתקוע לו בקצה גלובוס קטן במקום מחק, רסיסי מים קישטו את הפנים. כל הזמן ישבתי ליד שולחן הכתיבה, וחשבתי על כתם צבע מיוחד רק שלה ושלי. סובבתי את כדור הארץ עם האצבע הקטנה, ועיני סחררו צבעים של יבשות וימים. כשהכדור הקטן התרוצץ והסתובב על קצה העיפרון שילחתי שוב ושוב אצבע פתאומית לעצור אותו על ישראל, אבל לא הצלחתי, והאצבע נפלה תמיד למים.

פעם, כשטיילתי לבדי שעות שלמות בגן יעקב, עליתי וירדתי במדרגות הגדולות ורפרפתי בידי על ראשים של פרחים, ראיתי איש במכנסיים קצרים ואישה בשמלה דקה ופרחונית סובבים את עץ השקמה ומתיישבים על הספסל הקטן. בצעדים זהירים הלכתי מסבך לסבך, הסתתרתי והסתכלתי על גזע העץ השמן, על הספסל ועל האישה והאיש שהתיישבו עליו דבוקים. פחדתי שיגלו אותי, שיזרקו לעברי אצבע ארוכה, שישאלו: "ילד, מה אתה עושה פה?" אבל הם דיברו בשפה חשאית, ורק גוונים קלים של צחוק באו ממנה. כשהוא שלח לאוזנה לשון אדומה וחרישית היא התפתלה והתעקלה ודחקה אותו מעליה. כשחייך, האישה כבר התגוללה על הספסל ולחצה את ידה בין רגליו. האיש השמיע נשימות משונות, התעוות ופלט "הו" גדול ועמוק. סמטאות הגן מלאו תמיהה גדולה. האיש הפנה אליה את גבו והתבונן ארוכות במכנסיו. היא צחקה צחוק גדול שהרעיד עולמות. חשבתי כמה היא שמחה עכשיו.

כשיצאתי מן המחבוא והכול סביבי להט, ירדתי לכיוון הרחבה הגדולה, והתיישבתי על מעקה הבריכה. מרחוק ראיתי את הילדה עם הגומות. רציתי לספר לה על

 המשחק עם הגלובוס, אבל אז הופיעו ילדים שלא הכרתי רכובים על אופניים, לוטפים כידונים מבריקים עם פעמון ופנס, ודיברו איתה. ביד אחת הקצפתי את מימי הבריכה, הרטבתי את מכנסי, והלכתי אל הילדה עם הגומות. כשהגעתי קרוב אליה פשטתי את ידי לצדדים ונגעתי כמעט בפס תכלת של רקיע. הילדה ראתה אותי ונסוגה לאחור בלי לדבר אלי. "הו," קראתי לפניה, וקיוויתי שתצחק. אבל אז החלו הילדים חגים סביבי במעגלים, נוהמים, מטלטלים גלגלים לכיוון סנדלי, ואבזמי הנחושת בחגורות העור שלהם נצנצו לשמש השוקעת.

בלב נואש הלכתי הביתה והתיישבתי עם הגלובוס ליד שולחן הכתיבה. סובבתי את כדור הארץ במהירות ושילחתי שתי אצבעות לעצור את הכדור. אצבע ואגודל נחו על ירוק וצהוב, שני כתמים רחוקים בשתי יבשות שונות, ואני כבר ידעתי שמים רבים מפרידים בינינו.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו כאן