חשבנו שאלי אוחנה ימנע את החרפה
פעם הניהול של בית"ר ירושלים היה פוליטי, אבל ידענו שהכל מבוצע באהבה. היום יש לנו את אלי טביב ואת לה פמיליה, ורבים מהאוהדים הטובים בורחים. בנינו על המנהיגות והתבונה של אלי אוחנה, אבל גם הוא הפך לדמות מושפלת
טוב, איך אפתח. בדיחה? שכונה? אני מתקשה לומר זאת. כי זו השכונה שלי. אם זה היה מתרחש אצל יריביי הייתי צוחק. אבל כיצד אצחק? אני מתבונן בעבר השני של הכביש, רואה את קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים משתבחת. משהו כייפי. עזבו את העובדה שהיא אלופה, זוהי רק התוספת. יש בה משהו מהנה. חוויתי. בניהול, באוירה, בסגנון. יש בה את אורי אלון.
ואצלי בשכונה, בבית״ר ירושלים, שלמעלה משישים שנה אני נשרך אחריה, יש משהו עגום. נכון, לפניי שישים שנה שיחקנו מול בלפוריה. כן, הייתה כזו במושב בעמק יזרעאל. שיחקנו מול בית״ר הררי ומכבי שמואל, מול עמידר והפועל בית שמש. צפינו במשחקים בעמידה, בשמש הקופחת. אבל נהנינו בימק״א. גם כאשר צמחו בשורותינו שחקנים כאורי מלמיליאן, דני נוימן, יוסי מזרחי ואלי אוחנה, לא הרפינו, נסענו לצפון ולדרום. ואם פעם הניהול היה פוליטי ידענו כי הכל מבוצע באהבה. וכיום יש לנו את אלי טביב. יש לנו את לה פמיליה ואנחנו בורחים מהקבוצה. חשים שהיא כבר אינה שלנו. התנהלות מחפירה, משהו בין שכונה לבדיחה.
חשבנו שישתנה משהו עם הצטרפותו של הסמל אוחנה, אותו הערצנו כל כך, אבל... הבושה מתנגנת לה בטדי. זה לא משנה מי יאמן, זו הדרך. התוצאות כבר לא מעניינות. רבים נמלטו מטדי, לא מעוניינים בהתנהלות הזו. זו לא רק לה פמיליה, אלא מעבר לכך. המנהיג של השכונה מוביל את הקבוצה. חשבנו שאוחנה יצליח למנוע את החרפה. במנהיגותו, בתבונתו, אבל גם הוא הפך לדמות מושפלת. חבל, עצוב, עגום. תחושה של אכזבה.
לפנייה לכתב/ת 
אוחנה
צילום: עמית שאבי
מומלצים
