"חול טובעני": טרגדיה שהופכת לבדיחה שחורה

לגור באוסטרליה זה כמו לישון בחדר מרוחק בבית ענקי, אף אחד לא שומע אותך, או עליך. כך כתב סטיב טולץ ברומן הביכורים שלו מ־2008, 'שבריר'. כעת מתורגם ספרו השני, שראה אור במקור ב־2015, ואוסטרליה שוב רועשת באוזננו. זה ספר מבריק. ספר מאני מבריק, ליתר דיוק. כלומר מבזיק את הברקותיו בצרורות ולעיתים, מרוב ברקים, אתה מייחל לאיזה כליא-ברק טוב.

הגיבור הוא אלדו בנג'מין, שבזמן ההווה של הרומן הוא בשנות ה־40 המוקדמות לחייו. אלדו הוא מי שניסה ידו בכל ונכשל בכל. הוא איבד את בתו ברחם אמה ואז איבד את האם, אשתו, לטובת גבר אחר. מתאבד סדרתי ששוב ושוב נשאר בחיים. באחד מניסיונות ההתאבדות שלו הוא הרג בשוגג ילד וישב בכלא, שם ספג התעללויות נוראיות. כיום, נכה, מיוסר נפשית ומרושש, הוא פורש לאי קטן סמוך לחוף האוסטרלי, מושא ללעג לגולשים חסונים, נושא לספר שכותב חברו הטוב המבקש לנצל את הטרגיות של מצבו ליצירה קורעת לב.

(עטיפת הספר)

כאמור, יש משהו מאני בברק של הרומן. גם אלדו וגם דמויות המשנה נכנסות לעיתים לסחרור של משפטי מחץ מבריקים. כך, למשל, מורל, המורה לאמנות בתיכון של אלדו, שיורה משפטי מחץ בזה אחר זה: "תפסיקי לנסות להפסיק להעתיק"; "אם אתה לא יכול להיות נפלא, תהיה עמום; אם הם לא יידעו מה אתה מנסה לעשות, הם לא יידעו שלא הצלחת לעשות את זה"; "אנחנו עושים אמנות כי לחיות זה להיות בן ערובה של חוטפים שלא מדברים ואי־אפשר לנחש מהן הדרישות שלהם". או אלדו עצמו, שמתאר את חוסר המזל שלו בסחרור דומה: "בלעתְ פעם זבוב? אז אני בלעתי דבורים. אני תמיד נופל כשאני צועק על מישהו. אני לא יכול ללכת על דשא בלי שהממטרות יתחילו לפעול. בכל יום הולדת שלי אני חולה. בטיולים אני תמיד מגיע לפסטיבל המקומי באיחור של יום. ולכמה נשים שמנות יכול אדם אחד לאחל מזל טוב על ההיריון?" ויש עוד: "זה לא רק המוות של רובי (שמה של העוברית שמתה לאלדו ולאשתו) והגירושים והחברויות שהתפרקו והכישלונות העסקיים והחובות המעיקים, זה הדברים הקטנים: השן עם המוגלה שמתעוררת רק כשיוצאים לקמפינג, הכשת נחש בדיוק כשאין קליטה בסלולרי. אבא של אמא שלי מת אחרי שהכיש אותו עכביש לא ארסי - הוא מת מפחד".

טולץ הוא כותב קומי מוכשר מאוד. עצם הסיטואציה של מי שמנסה להתאבד ונכשל בכך שוב ושוב, או של סופר כושל שמבקש להפוך את הטרגדיה של חברו הטוב ליצירת מופת (ועוד סופר כושל שהפך לשוטר), מבדרות. רוח הומור ג'וזף הלרית - צינית, שחורה וחובבת פרדוקסים - מרחפת על הספר. הרומן גם מסופר בדרכים מגוונות ומרעננות: דיאלוג בין אלדו לחברו ליאם השוטר־סופר, נאום של אלדו לפני חבר מושבעים, סיפור בגוף ראשון מפיו של אותו ליאם.

הנושא הדתי, שחוזר הרבה בספרות העכשווית, נוכח כאן. אלדו מהרהר בייסודה של דת חדשה, דת שתמציא במודע את אלוהים, לנוכח אכזבותיו מהאל, המתוארות, בין השאר, באופן הנוגה־משעשע הבא: "לא רק שבכל פעם שאני מתפלל אני מרגיש כאילו אני מנופף למישהו בצד השני של הרחוב מול שמש מסנוורת, או כמו שאני לא מצליח למשוך את תשומת ליבו של הברמן בשישי בערב, אלא שאני חושש שהתפילה תפריע לאלוהים בדיוק כשהוא שוקד על צונאמי מפואר או מחבר ידנית תאומים סיאמיים".

אלדו מתואר כאיוב מודרני. אבל בהבחנה הזו טמונה גם התשובה לשאלה מדוע הרומן הקומי המבריק הזה אינו יצירת ספרות גדולה. טולץ רוצה שנאהב אותו, שנתפעל ממנו, ואילו מחברו של ספר איוב לא טרח אפילו להשאיר לנו את שמו. הוא רצה שנחשוב על מה שמתואר בספר ואולי שנתרשם מהשפה הגאונית שבה הוא כתוב, אבל לאו דווקא לזכות ב'בוּקר' של עידן התנ"ך. ההבדל בין האמן או האינטלקטואל האמיתיים לאלה המזויפים, כתב שופנהאואר, נעוץ במענה לשאלה "היכן מונחת הרצינות שלהם?" האם בתכנים ובצורות היצירה שהם שוקדים עליה או באינטרסים הפרטיים שלהם. להבדיל מרוב בני האדם, האמן והאינטלקטואל האמיתיים משקיעים את כל כולם ביצירתם ולא בדאגה "להתקדם" בעולם. ואפרופו רצינות: יש משהו לא רציני בגודש הצרות שנוחתות על אלדו. נכון, גם על איוב המקורי התנ"ך לא חס, אבל אצלו הצרות הנדיבות שירתו את התזה העקרונית שהמחבר המקראי רצה להעביר, ואילו אצל טולץ הן משרתות את החוויה הבידורית. טולץ כותב בידור שנון, מהנה, מבריק. אבל בידור.

"חול טובעני", סאטיב טולץ, תרגום: אילת אטינגר ואהד זהבי, עם עובד, 389 עמודים.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".