שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    החופש הגדול
    אין ספק שכל הורה מברך על כך שהחופש הגדול הגיע סוף סוף לקיצו, אבל יש גם רגע כזה, שבו כל אחת ואחד מאיתנו מבין שהזמן הזה עם הילדים עשה משהו, גם בתוכנו
    אני מחפשת משהו. משהו שקשה להסביר. כמעט כל הזמן בתהיה, בכמיהה אינסופית למשהו. משהו שאין לו הסבר. אין לו תשובה.

     

    ופתאום, באמצע החיים, נוסעים כל המשפחה לחופשה.

    אורזים חפצים, מזיעים בתורים, מרימים את הילדה, מרגיעים את הקטנה, דוחפים את העגלה, מאכילים, מנקים, ממריאים, מרדימים, מסבירים, נוחתים, מתגלגלים, מעמיסים את כולם מחדש על הרכב ונוסעים. מגיעים למלון, שוב מעמיסים, נכנסים לחדר ממוזג ופורקים.

     

    לרגע, הדרך נראתה ארוכה כל כך, עד חששתי שנגיע לירח, אבל אנחנו בחדר. במלון. בכדור הארץ.

    כולם כבר עייפים, אז הולכים יחד להליכה לילית.

    לגינה קטנה כזו כמו של פעם, עם נדנדה ישנה ומגלשה.

    אני מתיישבת על הנדנדה, מנסה להיזכר ברשימות של מטלות וחפצים שנאגרים בראשי כמו מגדלים, כשברגע אחד אני מבחינה בתמונה שמולי וכל מה שאני רואה, זה את האיש שלי. עוזר להן לרדת במגלשה, כשהקטנה שלנו עם גוף קטן עמוס במתיקות, מתגלשת ברצינות מלאה. הגוף שלה פחוס ודרוך, כשאפילו הכתפיים שלה נראות נהנות. אני רואה אותם. מולי. ופתאום, ככה סתם אני מרוצה ושקטה. אוהבת אותם. את המשפחה הקטנה שלי. את הרגע הזה. הנוכח, הקיים. אין ספק שהגעתי. כי אני כאן איתם. רוח חמה מלטפת את פניי ואין לי שום דרישה או תלונה לעולם.

     

    בבוקר, אני כבר מתעוררת לשכחה מחודשת של המרחב הפנימי שלי.

    אני עסוקה כל פעם מחדש במטלות. ברשימות. לשים עליהן קרם, לדאוג שתהיה חביתה על הצלחת, לקחת מצופים, שהמיץ לא יישפך בדרך, להרים, להחזיק, לקחת לים ולשמור בשמונה עיניים בבריכה. להיות המציל שלהן, של עצמי.

     

    ואז לרגע, שוב אני מרימה את המבט ורואה אותן. באמת. את פניהן הקטנות. שבוהות בי. סומכות עליי שאגלה להן את העולם. הן לא מבינות שאני כבר שכחתי, מבקשת לזכור מחדש, את מה שהן כבר מיום היוולדן יודעות.

    את אותה הסקרנות, הפליאה שלהן, מן העולם.

     

    איך הן קופצות בחדר, נהנות, עושות שטויות, סתם ככה חופשיות, זה זמנן להיות ילדות.

    משחקות, מתווכחות, לפעמים גם רבות. מרגישות בהכול באופן מלא, טוטאלי, ללא פילטר, ללא מחסום.

    אולי בגלל זה קשה לי להכיל את עוצמת הרגש הזו שמולי.

    את ההשתטחות על הרצפה כשהעוגייה בצורת לב נשברת על הרצפה לפירורים.

    בעולמן הרי, זה כמו מטאור שמתנגש בפלנטה ויוצר זעזוע והלם גדול.

     

    "נרגשים כמו ילדים". צילום: אלבום משפחתי
    "נרגשים כמו ילדים". צילום: אלבום משפחתי

     

    כשאני מוציאה אותן מהמים, זהו אובדן נוראי עבורן, אולי בגלל שהן חוות את הים אחרת ממני.

    הים במלואו. מהמגע, הצבע, המרקם. כשהן צוחקות, זה מעומק ליבן וכשהן בוכות זה כמו צונאמי שנפער בתוכן, ממלא ושוטף כל חדר, כל פינה קטנה בנפשן.

     

    ואני. אני המבוגר האחראי. אני עסוקה בלתחום אותן, בלהכיל את עוצמות הרגש שלהן.

    אבל ישנם רגעים קצרים, חלומיים, קסומים. רגעים בהם אני מתכופפות לגובה קומתן ואני רואה את העולם דרכן. כף ידן הקטנה נגלית בפניי ובתוכה אוצר. צדף או אבן צבעונית שמצאו.

     

    והנה המסע עוד מעט כבר יגיע לסיומו ואנחנו ההורים, הצלחנו לארגן תוכנית. "לרקום מזימה", בה נוכל למצוא רגע. הרגע שלנו לבד. שלי ושלו.

     

    התארגנו שעות, שכנענו, התחננו, סידרנו הכול, חששנו שמא לא ישתפו פעולה.

    לבסוף פסק הדין הגיע וחבר המושבעים הודיע: הן השתכנעו והן מסכימות. השליטות הקטנות במלוא מרותן נענו בחיוב להזמנה.

    ישובות על מכונית גולף חשמלית קטנה, כמו שתי קליאופטרות מיניאטוריות וגאות. הן מובלות בהוד והדר, מצוידות בבייביסיטר צעירה ונמרצת. הן בדרכן לירח, או בלשון מדויקת יותר ״לקידס קלאב״. אותו מועדון אקסקלוסיבי של ילדים מרוצים להורים מותשים. שם ודאי ירגישו בוגרות ופרועות במיוחד.

     

    מיהרנו לים, אני והאיש שלי, נרגשים כמו ילדים, בחום הכבד, פסענו על הסלעים.

    עם משקפות ענקיות נכנסו לאט אל תוך המים הקרירים. ״עשיתי את כל מה שנדרש? יש עוד משימות או מטלות להיום...!?״ אני תוהה לעצמי. הראש במקום אחר בעוד הגוף שוקע עמוק מתחת לפני המים.

     

    מתחת לפני הים, שם יש דגים ויצורים חיים. עולם שלם חבוי שם. עמוק בפנים. ובמרחק יצורים שקופים קטנטנים וקסומים. כמו פיות חלומיות במים. הוא מצביע אלי מטושטש דרך המשקפת. הוא נרגש כמו ילד. ״תראי שם״ הוא מסמן לי מתחת למים. מיליון מדוזות קטנטנות. הן לא עוקצות הן פשוט שטות להן, יחד בקבוצה גדולה.

     

    כשאני נתקלת בהן, הן כמו פיות של משי. רכות. לא מזיקות. מעולם לא ראיתי יצורים כאלו. אני חולמת אותן או שאולי הן חולמות אותי.

    הן בטח מעולם לא פגשו יצור משונה כמוני. ואולי, תהיתי לעצמי, אין בכלל נפרדות בינינו. בינן לביני.

    כאן מתחת לפני הים. אנשים מתמזגים עם מדוזות. צמחים נחבאים בסלעים. איזה יופי מסתתר כאן מתחת לפני האדמה. במרחב השקט הפנימי.

     

    כילדה כשהייתי מפצירה באימא שלי ״אל תדאגי לי״ והיא בתגובה, נהגה לענות בדיוק את אותה התשובה: ״אמא תמיד דואגת״. כנראה שאימא שלי לא רק דואגת, היא גם צודקת.

     

    אז רוב הזמן אני דואגת, יותר מדי.

    חלק גדול מדי מהזמן אני חושבת, מחשבות מעגליות שחוזרות ונשנות.

    את אותן המחשבות אני מסדרת, שמה במגירות ולמחרת שוב ממיינת.

     

    אבל ישנם רגעים קטנים, בהן הים לוקח אותי. העצים קוראים לי, הכוכבים שוקעים בקרבי. ידיים נוגעות בי ועיניים גדולות מביטות בי.

     

    ואז החופש האמיתי, החופש הגדול מתחיל.

    כי באותו הרגע, ממש לרגע,

    מונחת בתוכי. השלווה.

     

     


    פרסום ראשון: 04.09.17, 15:09
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "החופש הגדול "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים