יש לה סיכוי להינצל? כנראה שלא
לא ברור למה אנשים מופתעים מהקמפיין הגרוע אי-פעם, הרי נבחרת ישראל נותרה באותו מקום בזמן שאחרות התמקצעו ועברו אותה בסיבוב. מה אפשר לעשות? בואו נתחיל ממאמן זר ונוציא את המיטב ממה שיש - הרכב עם הרוש וביטון ובלי רפאלוב ומליקסון
"כמה שקשה, אני תמיד מרגיש שזה עוד כלום, שיש הרבה יותר נמוך".
את השורה המדהימה הזו, צורבת את הנשמה בכנות שלה ובתיאור המדויק של מצב נפשי, כתב אביתר בנאי ב"תתחנני אליי". מאז הוא התחבר למחוזות רוחניים יותר, ובטח לא חשב שמעריץ שלו ייקח את המילים המופלאות שיצר ויהפוך אותן לתיאור של הכדורגל הישראלי.
אני כמעט משועשע מהאנשים שהמומים מהיכולת של הנבחרת בקמפיין. הם טוענים ובצדק שזה הקמפיין הגרוע ביותר שלנו באירופה, אבל חסר לי ההמשך. כי זה כמעט ברור מדי וצועק לשמיים שזה עוד כלום, שיש הרבה יותר נמוך. תשאלו את עצמכם בכנות אם אתם חושבים שמוקדמות מונדיאל 2018 יישארו כתובות בדפי ההיסטוריה כקמפיין הגרוע ביותר של ישראל. יורו 2020, מונדיאל 2022 (לא שזה משנה, מישהו ייתן לנבחרת להיכנס לקטאר?), יורו 2024. כל הקמפיינים האלה מחכים בפינה, מחככים ידיים בהנאה בשילוב צחוק מכשפות אכזרי.
מה בדיוק גורם למישהו לחשוב שאנחנו על סף שיפור? במקום לנצל את המוקדמות לחילופי דורות, קיבלנו שוב עוד מאותו הדבר. הנבחרת הצעירה, בינתיים, מלאה בכישרונות נחמדים בחלק הקדמי, אבל הביכה את המדים בתבוסה האחרונה באירלנד והראתה שגם משם לא ייצא מעוז ההגנה הבא. הליגיונרים בורחים בחזרה ארצה אחרי עונה מקסימום בגלל הריחוק מהבית והדרישות הנוקשות (או במילים אחרות, בגלל שאין מי שיתחנף אליהם כל היום ויספר להם שהם כוכבים), וליגות הילדים נשלטות על-ידי הורים עצבניים ומאמנים לא ראויים.
העניין הוא שכך היה בדיוק גם לפני עשר ועשרים שנה. רק שאז זה הספיק, בגלל שמדינות רבות עדיין לא התמקצעו או היו בחיתוליהן. בינתיים ישראל נותרה באותו המקום בדיוק, עם אותן שיטות ואותו בלגן, אבל כמות עצומה של נבחרות עקפו אותה בסיבוב בגלל עבודה נכונה. הבעיה היא לא שהשתנינו לרעה. הבעיה היא שלא השתנינו, וזה לרעה. הגל הזה לא עומד להסתיים. כבר זמן רב שלוקסמבורג ואזרבייג'ן מפעילות תוכניות לקידום מקצועי, בין אם ע"י פיתוח צעירים ובין אם שימוש בעזרה מבחוץ, ולמרות שזה הולך לאט, הן מביטות בעקביות למעלה. מולדובה עשתה לנו צרות במשחק ידידות. איי פארו בשיפור מתמיד, וכך גם קזחסטן. קוסובו נהנית מבסיס רחב של שחקנים באירופה ורק צריכה לעשות סדר כדי להשתדרג. בנוער היא כבר ניצחה אותנו.
עברתי את השלב התמים. ישראל היא מדינה ללא תרבות ספורט, היבט שאי אפשר ליצור - או שהוא קיים או שנעדר. בתוספת העברת התקציבים לעניינים בוערים יותר שלא מדאיגים מדינות אחרות, אין מה לבנות גם על כסף. כל הצלחה תהיה מקרית, כמו אותה עלייה של לטביה ליורו שהובילה לחזרה לדרגים הנמוכים. לא יהיה פה בקרוב שינוי משמעותי בדמות פרויקט עם מבט קדימה, והכיוון שלנו הוא לדרג החמישי באירופה - לעת עתה.
אבל רגע, יש תוכנית: מנהל מקצועי לנבחרת בדמות שחקן עבר. נו באמת. מנהל מקצועי זה מקצוע (באופן מפתיע, אפשר למצוא את זה בשם) שצריך ללמוד ולהבין. עצם העובדה שיוסי בניון שיחק כדורגל במקומות רציניים לא הופכת אותו באופן מיידי לכשיר למלא תפקיד כזה בנבחרת, כפי שפורסם ששוקלים להציע לו. ויש את הצד האחר של הצוות המתוכנן, מאמנים שאין בהם שום דבר שיביא שינוי לנבחרת. כשמחברים הכל ביחד מקבלים מתכון לאסון. אנשי מקצוע ישראלים לא מסוגלים לעבוד בצוות עם מנהל מעליהם - רוני לוי וגיא לוזון עם טור קרלסן, כל הניסיונות המצחיקים שצצו לאחר מכן בליגה. ברגע שיש יותר מקול אחד, הנבחרת תגלה את עצמה בכאוס חדש מסוג שלא הכירה.
וכך נמשיך ללכת מדחי אל דחי, עם נבחרת בדמותה של מכבי חיפה - כזו שנכנסת להיסטריה מוחלטת כאשר היא צריכה ליזום ולשלוט במשחק, לא יודעת מה לעשות עם עצמה ובסוף אוכלת אותה, ועדיפה כאשר נותנים לה להתגונן מול יריבות גדולות - אבל גם אז לא טובה מספיק כדי לעשות עם זה משהו. אוי, והלכלוכים שייצאו כשנהיה באותו דרג עם מלטה...
טוב, דיכאתי את עצמי. מה כן אפשר לעשות? אם אין תכנון לטווח הארוך, לעשות את המיטב עם מה שיש. הדבר הראשון: אין בכלל שאלה, וכתבתי על כך בעבר. רק מאמן זר צריך לעבוד היום בנבחרת, ולקבל את הכוח מההתאחדות מול התלונות וההדלפות איתן יתמודד. אולי אין כסף ליוגי לב, אבל בטוח אפשר למצוא איש מקצוע רציני (לא כמו לואיס פרננדז) שיתחיל להניח בסיס למקצוענות. העניין השני הוא ההרכב. לדעתי, כך צריכים להיראות ה-11 אם המשחק הבא היה מחר (ולכו תדעו איך הדברים ישתנו עד המשחק הבא).
אריאל הרוש הוכיח שבין כל השוערים הישראלים, שרמתם שווה פחות או יותר, הוא לפחות יודע לשמור על קור רוח ולהתעלות כשצריך אותו. אלי דסה ואופיר דודזאדה מהווים את האופציות הטובות ביותר באגפים. במרכז? פעם אחת בהיסטוריה, תפסיקו לדחוף את רמי גרשון לאגף ותנו לו לשחק בלם. לצידו, כפי שטוען בצדק אורי קופר, צריך לשחק ניר ביטון שממלא את התפקיד מצוין בסלטיק. אלמוג כהן ובירם כיאל כשיר נראים כמו ציוות טוב בקישור האחורי, כשלפניהם השחקן הישראלי היחיד כיום שמסוגל לתת פס לגול מול יריבה טובה, ביברס נאתכו.
השלישייה הקדמית היא בעיה. בחוד, יש לנו שני חלוצים מרכזיים טובים, מואנס דאבור ותומר חמד. שהחם מביניהם יפתח. באגף שמאל, תופתעו, אפשר להשתמש בליגיונר הכי אנדרייטד שיש לנו, טאלב טואטחה. כבר יותר משנה שטואטחה משחק כמעט בקביעות בבונדסליגה ומפגין יכולת גבוהה. מאמן פרנקפורט מוציא ממנו את המקסימום בגלל שהיה חכם מספיק להבין את המגבלות שלו. טואטחה יכול להוות בעיה בהגנה, אבל יש לו מהירות שנותנת לקבוצה כלים אחרים, וכך הוא משחק כקיצוני שמאלי במערך של שלושה בלמים. בהנחה שהנבחרת לא תשחק כך, ובכל זאת יהיה צורך להשתמש בשחקן איכותי, אפשר להתחכם קצת ולהציב אותו לפני דודזאדה כדי שיעזור בהגנה ויספק בהתקפה את מה שהוא יודע.
והצד השני? אפשר כבר לומר שאחרי ניסיונות על גבי ניסיונות על גבי ניסיונות, אולי מאור מליקסון וליאור רפאלוב כבר לא יצליחו לתת לנבחרת את מה שהם יכולים. והם קיבלו מספיק צ'אנסים. למרות שבעבר לא התלהבתי מהיכולת שלו מול יריבות טובות כששיחק בנבחרת, יכול להיות שהגיע הזמן לתת למאור בוזגלו עוד הזדמנות, ולפחות הנבחרת תהפוך לאיום ממשי במצבים הנייחים.
נשמע כמו הרכב עם כמה טלאים ואילוצים. מצחיק, ככה גם נשמע הכדורגל שלנו. ובינתיים, עד שיקרה נס ספורטיבי ונקבל ענף רציני, כנראה "שיישרף הכל בלחש". עוד שורה של אביתר.
לפנייה לכתב/ת 
