ליברפול ושאלת אנפילד

אוהדי ליברפול מתוסכלים. הם רואים את שנת 2020 הולכת ומתקרבת, ויודעים שאם קבוצתם לא תזכה עד אז בפרמייר-ליג, אז יעברו 30 שנים בהם אחד מהמועדונים הגדולים בכדורגל האנגלי ובעולם לא הצליח לזכות בתואר המקומי. כבר עכשיו נאלצים המרסיסיידרס להתמודד על בסיס קבוע עם ממים עוקצניים המזכירים להם עובדה כואבת זו, מלווים בתמונות של פיטר בירדסלי, רוני רוזנטל, ג'ון בארנס וכמובן ברוס גרובלאר ואיאן ראש המשופמים, בימים בהם ליברפול הייתה המקום האחרון בבריטניה בו שפם עוד היה באופנה.

סבלנותם של אוהדי ליברפול פוקעת אט אט, אפילו כלפי המאמן יורגן קלופ, מי שהגיע לאנפילד לפני קצת פחות משנתיים על תקן לא פחות ממשיח ונישא עד היום על גלי הערצה ומרצ'נדייז הנושאים את שמו, תמונתו ואיורו, זוכה לביקורת על כך שלא חיזק בקיץ את ההגנה כראוי ונשאר בין היתר עם דיאן לוברן הקרואטי, שיש לו אשמה לא מועטה בחלק מהשערים שספגו האדומים מתחילת העונה. מבחינה מקצועית בהחלט ישנם דברים המפרידים בין שחקניו של קלופ לתואר הנכסף, אך ישנו עניין אחר, רגיש מאוד בקרב אוהדי ליברפול, כמעט "דתי", ששווה התייחסות ומהווה מכשול בדרך לפסגות, והוא זה שעזר ועוזר לה לאורך ההיסטוריה הארוכה שלה, ואני מתכוון כמובן לאצטדיונה, אנפילד.

אנפילד האגדי(צילום: gettyimages)

בימינו, מועדוני כדורגל ברמות הגבוהות חייבים לשחק באצטדיונים שיכולים להכיל לפחות 50 אלף צופים במשחק, אם לא יותר. הביקוש לכרטיסים למשחקי הקבוצות הולך ועולה כל שנה, כאשר בפרמייר ליג זה בא לידי ביטוי גם מצד הקהל המקומי וגם מצד תיירים. בנוסף, על האצטדיונים להיות במקום נגיש, עם תחבורה ציבורית טובה שתוכל להביא את ההמונים למשחק בצורה טובה, וכמובן לפזר את אלה במהירות ובנוחות בסיום המשחק. עניין הנגישות משמעותי כשזה מגיע לאנפילד: ביתם של ה Mighty reds שוכן על גבעה, בלב שכונה שנבנתה בשלהי המאה ה-19, ללא גישה של רכבת, טראם או תחתית – רק אוטובוסים, והליכה ברגל גם אפשרית. לרוצים להגיע במכונית, אגב, מומלץ שלא להתקרב לאיזור האצטדיון בשעות שלפני ובמהלך משחק.

גם מבחינת מספר המושבים באצטדיון אין לליברפול סיבות לאופטימיות. לפני כשנה נחנך באנפילד יציע חדש, שהגדיל בכ-8,000 מושבים את תכולת האצטדיון ל-54 אלף. ישנה תוכנית מאושרת להרחיב את האצטדיון ל-58 אלף מושבים האמורה לצאת לפועל בקרוב. עם כל אלה, זו לא כמות שתספק את הביקוש האדיר לכרטיסים מצד אוהדי ליברפול מכל רחבי העולם.

כפי שציינתי, תחושת אוהדי ליברפול כלפי אצטדיונם הביתי בכלל ויציע הקופ המיתולוגי הם כנראה הדבר הקרוב ביותר בכדורגל המודרני לזיקה שחש אדם דתי כלפי המקום הקדוש עבורו. יש בתרבות הכדורגל מספר לא מועט של אלמנטים דתיים, והגעה לאנפילד ברגל במעלה הגבעה ועם שאון האוהדים ההולך ומתחזק בהחלט מחזקים תחושות אלו, מזכירה עלייה לרגל והופכת את החוויה למרגשת לעתים עד דמעות, ולכן לא פשוט לדבר על רילוקיישן כשמדובר בליברפול. עם זאת, למועדון בעל העבר המפואר אסור להישאר בעבר. אם הוא רוצה לשוב לימים בהם שלט באי הבריטי ובאירופה, יהיה עליו להתגמש ולבצע את המהלך הכואב, אך עם זאת ההכרחי, של מעבר לאצטדיון חדש, בין 80 ל-90 אלף מקומות (בטוחני שזה יהיה מלא עד אפס מקום בכל משחק בליגה ובאירופה) ובמקום נגיש עם תחבורה ציבורית נאותה.

בניית אצטדיון חדש ומעבר אליו אינה גוזרת על אנפילד גזר דין מוות. ניתן להביט דרומה ללונדון ולראות מה נעשה בארסנל: התותחנים עזבו ב-2006 את אצטדיון הייבורי, ששימש כביתם קרוב למאה שנה, ועברו לשחק באצטדיון האמירויות, במרחק כמה מאות מטרים. הייבורי עבר מתיחת פנים, במסגרתה חלק מהאצטדיון נהרס ונבנו במקום היציעים יחידות דיור, חלק מהיציעים שומרו כפי שנבנו, ומשטח הדשא הפך לגן של המתחם, כאשר על הדשא בהייבורי פוזר לאורך השנים אפרם של אוהדים שביקשו לנוח את מנוחתם האחרונה במה שהיה ביתם השני בחייהם (גם על הדשא באנפילד שוכן אפרם של אוהדי ליברפול שביקשו זאת לפני מותם).

אפשר לעשות דבר דומה גם בליברפול, כאשר יציע הקופ המקודש לאוהדי ליברפול יישמר ויכלול מוזיאון, וכך גם משטח הדשא. אלה יבטיחו שאוהדים ימשיכו להגיע ולבקר, ויחד עם זאת יוכלו המרסיסיידרס ליהנות מאצטדיון חדש שיסייע להם לשמור על מעמדם כמועדון צמרת, וכמובן יסייע להם לשוב ולזכות בתארים, ובראשם באליפות הפרמייר-ליג.