"איסמעיליה": מהנה ומעוררת מחשבה
העיבוד החדש למחזה של הלל מיטלפונקט הוא אנושי, חכם ועשוי היטב. עמוס תמם, אלון דהן ומיכה סלקטר, יודעים להעביר דיאלוג שנון על גבריות ישראלית בגיל הביניים, ולשכנע ברגעים הכואבים
חמש עשרה שנה אחרי שהועלתה לראשונה בתיאטרון בית ליסין, חוזרת לבמה ההצגה "איסמעיליה", הפעם על במת התיאטרון הקאמרי, ונראה שהמחזה החכם של הבמאי הלל מיטלפונקט לא איבד מעוצמתו.
שלושת גיבורי המחזה הם מעין חתך רוחב של גבריות ישראלית בגיל הביניים, שבו החיים כבר לא נראים כמו סיפור אגדות, וקשה כבר להחביא את הכישלונות, הבגידות והפחדים. לא פלא שבמצב כזה הזיכרונות של ימי המלחמה יחזרו כמו חלום רע ויערבלו את חייהם של מיקי, הגינקולוג המצליחן, עמי, העיתונאי שחש שהצעירים נושפים בעורפו, וקריץ, השיפוצניק שעדיין מחובר לבדיחות הצבאיות הישנות.
החברות הגברית שלהם, שנבעה מהחוויות המשותפות שלהם במלחמה ההיא הרחוקה, היא כיום רק מסכה של נוחות המחפה על רגשות של אשמה, או של אי־נוחות. עד סוף הערב הכל יתפרק לרסיסים כמו הבית של מיקי, הנותר הרוס באמצע השיפוץ.
הנושא של מיטלפונקט הוא רציני, הגבריות הישראלית המחוספסת וקשיי ההתבגרות שלה, אבל הסגנון שלו הוא קליל והומוריסטי, ויש בדיאלוג שלו כאן לא מעט הברקות. בהדרכתו של מיטלפונקט כבמאי, שלושת השחקנים המצוינים יודעים להעביר את הדיאלוג השנון אך גם לשכנע ברגעים הכואבים.
מיכה סלקטר מביא הרבה רכות לדמותו של עמי, הגבר החדש הלומד לבטא את רגשותיו וגם לבכות כשצריך. אלון דהן מצליח לגרום לנו להבין למה כולם קוראים לקריץ תולעת, ויחד עם זאת קשה שלא לחבב אותו בעליבותו. אך המנוע של המופע הוא עמוס תמם, היוצר דמות חריפה, אסרטיבית ודומיננטית, בתור מיקי, הנאלץ להתמודד עם השקרים של חייו באמצעות המפגש הבלתי מתוכנן עם שני חבריו מהעבר. התוצאה הסופית היא הצגה מהנה מאוד ומעוררת מחשבה, כזו שגורמת לנו לחפש את עצמנו בתוך אותן דמויות בלתי מושלמות שעל הבמה. אנושי, חכם ועשוי היטב.
לפנייה לכתב/ת 
