ספאחיה החזיר את המכביזם
הוא לא קילר כמו אוברדוביץ' או טקטיקן מבריק כמו בלאט, אבל משהו בו גורם לשחקנים ללכת אחריו. אחרי שלוש שנים שחונות, סוף סוף למכבי ת"א יש בעל בית על הקווים. וגם קבוצה – אולי לא מוכשרת, אבל חזקה מנטלית
שוב מהפכה בקיץ במכבי תל-אביב בכדורסל. אין חדש תחת השמש. משנת 2006 אנחנו רגילים שלפחות חצי סגל מוחלף במכבי, וכל שחקן זר נשאר מקסימום שנתיים (פרט ליוצאי דופן כגון דווין סמית' וסופו). מה השתנה הלילה הזה? הפעם לא היו שאריות ולא בנו סגל סביב שחקן תותח ספציפי. וזהו חברים סוד הסיפור.
אחרי "ההברזה" של דייויד בלאט הוחלט להביא חזרה את נבן ספאחיה החביב – בחור אינטליגנטי שאימן פה עונה אחת, בינונית לכל הדעות, אך הוא הגיע לכאן אחרי התפתחות והתבגרות מרשימה, הכוללת זכייה בתארים אירופיים לא מעטים וקריירה כעוזר מאמן בקבוצה בכירה ב-NBA. הוא הסכים לבוא, אבל תחת תנאים מוגדרים: "החזירו לי את גיא גודס כעוזר ותנו לי לבחור את השחקנים". התוצאה – פתיחה מעודדת ביורוליג (למרות שהיריבות באמת היו פחות מאיימות) ומאזן מושלם בליגה. לא אסתכל על הצד המקצועי והסטטיסטי שהקבוצה השיגה (למרות שההגנה שלה העונה בהחלט מרשימה לטובה), אלא הפן המנטלי והמכריע – צניעות, שקט תעשייתי ואופי. המון אופי.
אתחיל במאמן – אחרי שלוש שנים שחונות יש למכבי בעל בית על הקווים. הוא לא קילר כמו אוברדוביץ' או טקטיקן מבריק כמו בלאט, אבל יש בו משהו שגורם לשחקנים שגייס ללכת אחריו. אין לי מושג מה, אבל זה בהחלט יכול להשתלב יפה עם המושג אנדרדוג במודע. הגיע לכאן מאמן ללא שום הצהרות מפוצצות, ללא התיימרות (למרות שיש לו לא מעט להתיימר עליו) וללא מניירות של תותח. מה שכן, הגיע לכאן מאמן שלא פחד לשים גבול להנהלה של מכבי – “עופו לי מהספסל ותנו לשחקנים לשחק בכיף”. הוא לא מתחרפן, הוא לא נלחץ, הוא לא משתנק. יש לו עוד המון ללמוד, הוא טעה לא מעט בהפסדים שהיו למכבי מבחינה טקטית, אבל לעומת ההפסדים בשנה שעברה – אין עליהום ואין בליץ תקשורתי על המאמן. כנראה כי המדליפים הלאומיים גורשו מהספסל לשם שינוי.
אמשיך בסגל – הוחתמו 10 שחקנים חדשים, נשאר איתי שגב, וזוסמן חזר מההשאלה מהלאומית לקבוצה הבוגרת. כל השחקנים הוגדרו על הנייר כמשלימים פלוס פרוספקט (בולדן). את כולם ספאחיה וניקולה בחרו בפינצטה. בהתחלה כולם חשבו שיש כאן קבוצת קט-סל במקרה הטוב וקבוצת גן במקרה הרע, אבל כנראה שזו הייתה המטרה של המאמן. לראשונה מכבי הגיעה ליורוליג כאנדרדוג מובהק, דבר שהוא כביכול "אנטי מכבי". לדעתי זה מה שיצר סוף סוף קבוצה לוחמת ושורטת שמשאירה את יריבותיה ביורוליג על פחות מ-73 נקודות למשחק! כשזה קורה ניתן להגיד בלב שלם, ולמרות שעברנו רק שישית יורוליג ללא מפגש עם אף אחת מאריות היבשת – המנטליות גברה על המקצועיות והכישרון. ההיכל הפסיק לשמש ספרייה, והשחקנים פשוט מזנקים על כל כדור ורצים לכל ריבאונד. גם ההפסדים, מרגיזים ומיותרים ככל שיהיו, היו על חודו של סל על הבאזר, איך שלא תסתכלו על זה. אז אני יכול להגיד בגאון ועם יומרנות קלה – המכביזם חזר. לפחות ביחס ל-3 השנים האחרונות.
אסיים במסר לשאר חובבי הכדורסל בכלל ולאוהדי מכבי בפרט. מכבי של 2000־2002 ושל 2004־2006 לא תחזור על עצמה. אנתוני פארקר יש רק אחד, שאראס יש רק אחד, וויצ'יץ' (בתור שחקן!!!!) יש רק אחד וישראלים עם וובוס כמו שארפ ובורשטיין יש רק שניים. מדי פעם יש הבלחות כמו ב־2011 ו־2014 (עונת הפוקסים הענקית), אבל כדורסל כמו בעונות הגדולות כבר לצערי לא נזכה לראות. היום מה שמדבר זה כסף.
התדמית של מכבי נפגעה, ולצערי השחקנים הטובים באים לדפוק עונה או שתיים טובות ולעוף ל-NBA. מה המסר אתם שואלים? תיהנו ממה שיש, כי סוף כל סוף יש קבוצה במכבי תל אביב. אפורה ככל שתהיה, בינונית ככל שתהיה – זאת קבוצה לכל דבר ועניין. אם זה ב-coast to coast הרצחני של קול או החתוליות של ג'קסון, אם זה בזריקות הקלאץ' של רול ותומאס, אם זה בהגנת אלה־שארפ של דיברתולומיאו ואם זה באלי-הופים של טיוס. סוף סוף הגיע הרגע שאני מחכה למשחקי יורוליג וכוסס ציפורניים מול המסך, גם במשחקי הליגה. כי אחרי העונה המבישה שהייתה ב-2017, וגם אם מכבי לא תבליח להצלבה, אגיד בלב שלם – יש לי קבוצה, וקוראים לה מכבי תל-אביב. כי המנטליות גברה על המקצועיות.
לפנייה לכתב/ת 
