שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "רווקים ואלמנות": לא עוזב את תל אביב, וזה מצחיק
    כשהוא לא מתאמץ מדי להצחיק, "רווקים ואלמנות" החדש של ירמי פינקוס ממקם אותו על הציר שבין יהושע קנז לחנוך לוין ומהווה צעד משמעותי נוסף בדרכו להיות אחד הסופרים המשמעותיים בדורו

    ירמי פינקוס כבר התגלה בשני ספריו הקודמים ככותב מקורי ומהנה מאוד. המקוריות בלטה ברומן הראשון, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", שעוסק, באופן אמין ומיומן ואפילו רלוונטי, בנושא מפתיע: להקת תיאטרון יידי נשי הנודדת במזרח־אירופה בשנות ה־30 של המאה ה־20. ''בזעיר אנפין'', שהגיע אחריו, הוא סאטירה מצוינת ומצחיקה מאוד על זעיר־בורגנות תל־אביבית בשנות ה־80. שייכתי בעבר את ספריו של פינקוס לזרם שכיניתי "ספרות אשכנזית", אבל האשכנזים של פינקוס אינם משכילים, אנינים ונפוחים, כמו בסאטירות מהסוג הקלישאתי; הם סוחרים, או מוטב "סויחרים" צפון תל־אביבים בני המעמד הבינוני, עמי ארצות ארציים וחביבים שנהנים (מאוד) מנפיחה טובה אחרי הצ'ולנט. תל־אביב של פינקוס ב''בזעיר אנפין'' היא מין שטעטל מזרח־אירופי קרתני, כך שספרו השני קשור קשר הדוק לרומן הביכורים המוצלח.

     

    קובץ סיפורים על הבורגנות התל-אביבית. כריכת "רווקים ואלמנות"
    קובץ סיפורים על הבורגנות התל-אביבית. כריכת "רווקים ואלמנות"

    גם ''רווקים ואלמנות'', ספרו החדש הכולל ארבעה סיפורים, קרוב מאוד לעולם הזה. רוב גיבוריו הם תל־אביבים אשכנזים של מה שקרוי "הצפון הישן", אבל הקובץ גם חורג מהעולם של ''בזעיר אנפין''. נראה כי הביטוי היידי "בעל בית" (קרא: "בַּלֶבַּת"), שנועד לתאר את הבורגני, הפך קולע במיוחד במציאות של היום ובפרט בתל־אביב העכשווית. בעלי הבית, מחזיקי הנדל"ן בעיר, שודרגו בגין ערכם העולה של נכסיהם מזעיר־בורגנות לבורגנות, ואילו אלו שידם לא השיגה נדל"ן, שלא השכילו להפוך לבַּלֶבַּתים, צומקה אף יותר זעירותה של בורגנותם.

     

    בסיפור הראשון בקובץ, ''מוכרים וקונים'', החריגה מהעולם של ''בזעיר אנפין'' היא ישירה. מלכי, גיבור הסיפור, בן 30 וקצת, הוא שוכר של דירה תל־אביבית סימפטית שיום אחד נופלות עטרת ראשו וקורת גגו: בעל ביתו מבקש למכור את הדירה ולפנות את הדייר הצעיר מהדירה הנחשקת. כמו רבים מבני דורו ("בשלהי העשור הראשון למאה שלנו"), מלכי נמלא זעם ופליאה על כך שהעיר היחידה בישראל שמאפשרת חיים צעירים וחילוניים תוססים סוגרת את שעריה בפניו, ולמעשה מקיאה אותו מתוכה.

     

    למעט החריגה בדמותו של מלכי, הסיפור הזה הוא לכאורה המשכו הישיר של ''בזעיר אנפין'' לא רק באתר התרחשותו ובטיב גיבוריו, אלא גם בנימה הסאטירית החמצמצה שלו, שהיא וריאציה מוצלחת על החומציות החנוך לוינית, מינוס המטפיזיקה של לוין - מה שמעניק לסאטירה הפינקוסית גוון סימפטי ומקורי, שמפצה על היעדר העקרוניות והחומרה הלויניות. מלכי, למשל, בצד פרנסתו כגרפיקאי בינוני, מחלטר כדוגמן תחתונים שחלציו מפארים פרסומות. אברמסון, בעל הדירה רך הלב שלו, מדורבן על ידי אשתו לנהל את עסקי הנדל"ן כי "זאת עבודה בשביל גבר". ואילו מתווכת הנדל"ן הנמרצת, דולי שם־טוב, שאיתה מנסה מלכי לרקום קנוניה, מתוארת כמי ש"פניה עשויים תפיחות־תפיחות, תפלים ובלומים ככרובית".

     

    כותב מקורי ומהנה. ירמי פינקוס (צילום: סוזנה לאוטרבאך)
    כותב מקורי ומהנה. ירמי פינקוס(צילום: סוזנה לאוטרבאך)

    אבל למרות שקראתי את הסיפור בעניין ובשעשוע, הוא לא עורר בי התפעלות כמו יצירותיו הקודמות של פינקוס. כמו בסיפור שבא אחריו, ''עכברושיה של מרגלית הרץ'', חשתי כאן את המאמץ של הסופר: את הרצון שלו להצחיק, את הנוכחות שלו, את המודעות שלו. הרגשתי שהסיפורים נוצרו באופן שכלתני ולא מתוך התבוננות במציאות. בשונה מחוויית הקריאה של ''בזעיר אנפין'', שניתן להמשיל את הסופר בו למי שמתח את קפיץ העלילה ואז הסתלק מהמקום, כאן מורגשות אצבעותיו של הכותב הנשלחות לתוך הסיפור כדי להסיע את חייליו. הן מתגלות גם ביצירת דמותה המיותרת והעודפת של בתיה בוכבינדר, דודתו המתה של מלכי המשרבבת לדבריה משפטים בארמית ("בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא"), שאותה הוא מעלה באוב על מנת שתעוץ לו עצה - דמות שכמו רק נועדה להבליט את הווירטואוזיות ואת כישורי ההצחקה של הכותב.

     

    משני הסיפורים הנוספים בקובץ התרשמתי יותר. אלה סיפורים הכתובים בגוף ראשון ואופיים לירי יותר ופחות סאטירי. המספר בסיפור השלישי, ''איזי וכרמלה'' - שהוא בעיניי הסיפור הטוב בקובץ, וסיפור טוב בכלל - נזכר בילדותו בבית דירות צפון תל־אביבי בשנות ה־70. תיאורו את דיירי הבית - תיאור הניצב על הציר שבין יהושע קנז ללוין, ועם זאת ללא תחושה של אפיגוניות - מרשים תמיד, ומצחיק ונוגע ללב לסירוגין. בעיקר יחסו של המספר־הילד לאמו היפה, הדומיננטית, ורפרוף החשד באשר למידת נאמנותה לאביו ואופי יחסה לאיש צבא אטרקטיבי הגר בבניין, שטוענים את הסיפור באנרגיה רגשית חזקה. יפה גם הסיפור האחרון בקובץ, ''אירופה'', החוזר לזמננו, על אקדמאי מצליח שחלומו על תקן באוניברסיטה אירופית קרוב מאוד להתגשם.

     

    אני מודה: ניתן לקרוא גם את שני הסיפורים הראשונים בקובץ באופן פחות מחמיר וקפדני, וליהנות מההומור ומהעברית שלהם, כפי שנהניתי גם אני.

     אבל מכיוון שיש לפינקוס פוטנציאל (ממומש כבר בחלקו) להיות סופר משמעותי - "אחד מאמני הסיפור האנינים והמשוכללים של דורו", נכתב על הכריכה האחורית ולא בלי צדק - אני מרשה לעצמי לנקוט גישה מחמירה.

     

    "רווקים ואלמנות", ירמי פינקוס, כתר, 244 עמודים

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""רווקים ואלמנות": לא עוזב את תל אביב, וזה מצחיק"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים