שתף קטע נבחר
 

זמן תיקון: בין רחל ולאה - לנשים המוטרדות

אז איך זה שיעקב גילה שהחליפו לו את האישה רק בבוקר? שתי אחיות רבות על לב של גבר אחד, והמדרש מנסה להשכין ביניהן שלום, אבל המחיר כבד: משלוש יוצאת אחת. רגע לפני שהמחאה החשובה ביותר בתולדות התנועה הפמיניסטית בדורנו מתמסמסת בגלל תירוצים - זה הזמן ללמוד מפרשת השבוע מה לא לעשות, ולייצר ברית מתקנת

מי משתיהן יפה יותר / אימרו דודים: זו או זו?

השאלה הטיפשית והמקוממת בשיר ילדים זה של ביאליק, מככבת ברגעי ההתוודעות שלנו לאחיות רחל ולאה (בראשית כ"ט, י"ז): "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". ההשוואה, התחרות וההחפצה הנחשפות כבר ברגע המפגש, מספרות את כל סיפור היחסים בין השתיים, סיפור שהוא מהעצובים שידע המקרא.

 


 

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

שתי אחיות המבלות את כל חייהן בבית אחד ויכולות להיות מקור נחמה זו לזו, מוּבסות על ידי המערכת הרואה בהן אובייקטים לחן ולקישוט, למסחר, לקשרים משפחתיים ולהרחבת השבט. האחיות לא משכילות למרוד, ולו בסתר, בדין הפטריארכיה ותחת ברית אפשרית ביניהן, הן מקיימות תחרות ילודה ונשיאת חן בעיני הבעל.

 

אין ברית ו(כמעט) אין מילה

בניגוד לשרה ובעיקר בניגוד לרבקה, לרחל ולאה אין דבר מלבד קנאה ותחרות, והן אינן פעילות בחיי המשפחה. שבויות בהחפצה של עצמן הן משתפות איתה פעולה באופן מלא. שיחה אחת בלבד מקיים המקרא בין שתי האחיות, וכולה מרירות, קנאה ומאבק בכורה (בראשית ל', י"ד-ט"ו): "וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי, וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". 

 

 

הן מסרבות להאמין שיש די דודאים ודי לילות לשתיהן. הן מסרבות להרהר באפשרות שתחרות הפוריות פועלת נגד האינטרסים שלהן. הן מסרבות לראות בילדים, הגדלים יחד, אוצר משותף. הן מסרבות להקטין את הכוח והשליטה של יעקב על נשמותיהן. עצוב, גם אם לא מפתיע.

 

מי אמרה שאי אפשר לתקן את העבר?

לא רק לבי נחמץ לנוכח מלחמת האחיות. הדרשנים לדורותיהם שינסו מותניים, סירבו לקבל את הדין - והשכינו שלום במחוזות העבר הרחוק. המדרש הראשון שעושה זאת נמצא כבר בתנ"ך עצמו, במגילת רות.   

 

רות ונעמי הן התשליל של רחל ולאה; שתי נשים שעל פי הסטריאוטיפ אמורות להיות צהובות זו לזו, שהרי גם הן נלחמות על לבו של הגבר-הבן, כורתות ביניהן ברית. הצעירה יולדת ילד והמבוגרת שותפה בגידולו, והילד נקרא על שם שתיהן. רות ונעמי השכילו לדלג מעל הבור שלתוכו נפלו רחל ולאה.

 

והנה, בסיום מגילת רות, במעמד הגאולה, מברכים "כל העם" את בעז: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל". זו הדרשה הקדומה ביותר שמציעה תיקון ליחסי האחיות. רחל ולאה, אומר הדרשן, בנו יחד, ונעמי ורות יתברכו מאורן. אלא שההפך הוא הנכון; נעמי ורות הן המברכות את רחל ולאה, והן מטילות על האחיות הקדומות מאור התיקון והגאולה.

 

סוכנת כפולה?

דרשה מוכרת ופופולרית פותחת בתמיהה: איך אפשר להסביר את העובדה שיעקב גילה את תרמית החלפת האחיות רק בבוקר. הדרשה פותרת את הקושי כשהיא טווה בין השלישייה רשת סבוכה של שקרים ובריתות (בבלי מגילה, יג ע"ב):

 

"...אמר לה (יעקב לרחל): הינשאי לי. אמרה לו: כן. אבל אבא רמאי הוא, ולא תוכל לו. אמר לה: אחיו אני ברמאות... אמר לה: ומהי רמאותו? - אמרה לו: יש לי אחות מבוגרת ממני, והוא לא יחתן אותי לפניה. מסר לה סימנים. כאשר בא הלילה, אמרה (רחל לעצמה): עכשיו תתבייש אחותי, ומסרה לה את הסימנים... מתוך סימנים שמסרה רחל ללאה לא היה יודע עד הבוקר (שהוחלפו האחיות)".

 

את הברית הראשונה כורתת רחל עם יעקב. בזמן קבלת הסימנים שתציג לפניו בליל הכלולות, חשבה רחל שהיא בונה מגן לה ולבעלה לעתיד, כנגד אביה. אלא שככול שהתקרבה החתונה היא הבינה שהברית נגד אביה תפגע למעשה באחותה, וכי עליה לבחור בין אחותה לבעלה. על פי המדרש, ובניגוד לתורה, היא בוחרת בברית הנשית, בעודה מקריבה את הברית עם הגבר.

 

למרבה הצער, בחרו המדרש והתורה לייצר מצב קבוע שבו "משלוש יוצא אחד", וסירבו להציע סיפור שבו כל השותפים ישלמו מחיר סביר בלבד.

 

#metoo

מה שנדמית כרגע כמחאה האמיצה והחשובה ביותר במסעות התנועה הפמיניסטית, נמצאת בסכנה. אני קוראת נשים שכותבות בבהלה שהגזמנו, שהפכנו כל גבר לחשוד, והן פוחדות שעוד מעט בני הזוג שלהן וילדיהן יוכנסו למעגל האשמים.

 

אני קוראת גברים שכותבים שהגזמנו, שלא יכול להיות שלהדס שטייף יש רשימה של ארבעים גברים מטרידים, שאנו מאבדות את האמינות ועוד רגע ניפול לבור שאנו עצמנו כרינו.

 

הבן דוד של פרויד

אני קוראת וחושבת בצער על כך שזה בדיוק מה שקרה לפרויד כשהוא התחיל לגלות את נפוצותם של פשעי גילוי העריות בקהילתו, ולא היה בו כוח להאמין למשמע אוזניו: "בתקופה שבה העניין המרכזי כוּוָן לגילוי טראומות מיניות אינפנטיליות, כמעט כל הפציינטיות שלי סיפרו לי שהן פותו על ידי אביהן. בסופו של דבר באתי לידי הכרה שדיווחים אלה היו בלתי נכונים, וכך הגעתי לידי הבנה שסימפטומים היסטריים נובעים מפנטזיות, ולא מהתרחשויות ממשיות" (מתוך מאמרה של רחל בלס בתוך "הסוד ושברו – סוגיות בגילוי עריות". וזו הזדמנות להמליץ על המאמר המצויין ועל הספר כולו).

 

זה היה רגע ארוך של הפרת ברית בין המטפל ל"נשים ההיסטריות", משבר אמון שהפסיכואנליזה עדיין משלמת עליו מחירים כבדים. קל להבין את הפרת הברית הזו, וקל להבין את קולות השבירה שנשמעים היום גם מפיותיהם של נשים רציניות ופמיניסטיות וגברים שהם שותפים לדרך.

 

צריך להזכיר שוב ושוב שמה שבלתי נתפס הוא המציאות. התרבות שלנו חיה במציאות מקבילה במשך שנים רבות. אנו מספרות ומספרים לעצמנו סיפור מוסרי אחד, ומתנהלים בדרך סותרת, אפלה, אלימה ומסוכנת.

 

לא, לא כל הגברים פשעו ופושעים. חס וחלילה. אבל כנראה שאלה שכן פשעו – פשעו פעמים רבות וכנגד נשים וגברים רבים, ועל כן הנתונים מבעיתים.

 

אם נספור החוויות שלנו החל מגילוי עריות בתוך המשפחה ועד שריקות ברחוב והתחככויות ברכבת הקלה – המספר ארבעים שבו נקטה הדס שטייף, ייראה ובצדק כתיאור זהיר ומעודן של מציאות החיים של ילדות ונשים בחברה שלנו.

 

אז מה עושים ועושות?

קודם כל – מקשיבים, מאמינים, מפסיקים להשתיק ולהצדיק, מפסיקים להיבהל ולברוח מהמציאות. למטופלות של פרויד לא הייתה פנטזיה ולכן לא הייתה להן סיבה להמציא סיפורים על הדוד או על אבא. זו הייתה מציאות החיים שלהן, וזו מציאות החיים שלנו, וכדאי שנפסיק להשתיק ולברוח.

 

אור השמש הוא שישמור עלינו ועל ילדינו, והאינטרס הקהילתי הוא שהסיפורים יצאו לאוויר העולם בהמוניהם. בזוועותיהם. כמו שהם. כמו שהם היו.

 

ברית של מנצחות ומנצחים

בניגוד לסיפורי יעקב, רחל ולאה שבהם נוצר מתח בלתי פתיר בין הברית עם הגבר לברית בין הנשים, אני משוכנעת שאפשר לכרות ברית שממנה כולנו נרוויח.

 

בתי סוהר הם מקום רע. מערכת המשפט לא מציעה מזור לנפשן של הנפגעות, ולכן לדעתי זה (ברוב המקרים) לא מחוז הברית והפתרון. את הרפואה נביא לעולם בלקיחת אחריות קהילתית ואישית, בנחישות לתקן את מעשי העבר, ובהבנה שאין "טובות" ו"רעים" ולפתח חטאת רובץ.

 

כקהילה אנו חייבות למצוא ערוצים מבריאים ומשקמים (כדוגמת ערוץ "הצדק המאחה" או "ועדות פיוס") שבהם נוכל לספר את פשעי ופצעי העבר, לזכות לאמון מלא של הקהילה ללקיחת אחריות ולתיקון.

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

שבת שלום!

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
פרופ' רוחמה וייס
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
מומלצים