הגרסה הגרמנית לסטריינג'ר ת'ינגס
ילדים חטופים, קפיצות בין זמן ומרחב וכוחות על טבעיים, נשמע מוכר? הסדרה החדשה של נטפליקס, "Dark", היא "Stranger Things" אבל עם כל הרצינות שהגרמנים יכולים להוסיף לה. היא מלאה בחשיבות עצמית, קודרת ולא מציעה אתנחתא קומית אחת לרפואה, אז למה בכל זאת שווה לצפות בה?
היעלמות ילד מחרידה את מנוחתה של עיירה קטנה. כוחות על־טבעיים פועלים בה, גורמים לאורות להבהב באופן מזרה אימה. מערה תת־קרקעית מלחיצה מובילה למתקן ממשלתי מפוקפק שבו ודאי נעשים דברים איומים במחשכים. היא גם מובילה לממד אחר, פורטל שחודר בעד מארג הזמן או המרחב. והאייטיז דופקות הופעה, עם שירים מפעם שתמיד עושים נעים ותסרוקות שעושות צמרמורת. אמהות בוכיות דורשות תשובות, השוטרים נבוכים ואף אחד לא מאמין לדמות שטוענת שהעולם הוא לא מה שחשבנו ויש מפלצות - עד שכן. נשמע מוכר?
זהו לא שידור חוזר של "Stranger Things", סדרת הלהיט של האחים דאפר בנטפליקס (שחודשה השבוע לעונה שלישית) על ילד שמתעמת עם מנכ"ל כוחות הרשע - תפלץ שנראה כמו פרי אהבתם של הנוסע השמיני, התלת־רגל ואקליפטוס. זוהי Dark, ההפקה הגרמנית הראשונה מבית נטפליקס והדמיון בקווי העלילה, כמו גם מועד שחרורה עתיר הבאז בגרמניה, רגע אחרי סיום העונה השנייה של Stranger, הופך את ההשוואה ביניהן לבלתי נמנעת.
"Stranger Things" הציגה ילדים חמודים שרק חסרי לב לא התאהבו בהם, הפצצה בלתי פוסקת של מחוות לסרטי וסדרות אייטיז, מודעות עצמית בשפע, הומור ותמימות של קהילה קטנה תחת השמש שמתנגשת עם עלטה וטפרים שנשלחים אליה מהצד השני.
Dark היא אחותה הגדולה, הקודרת, זעופת הפנים והמקריפה. אין בה שמש. בעיירה ווינדן ששוכנת בסמוך לתחנת כוח גרעינית השמיים תמיד כועסים וכמות הסצנות שבהן דמויותיה סופגות גשם כבד בממדים תנ"כיים בלי מטרייה היא - אם מתאמצים קצת - הדבר הכי משעשע בה. כי בדיחות, משובת נעורים או רוח שטות אין בה כלל. החשיבות העצמית שלה מאיימת להקריס את חוויית הצפייה בה ואין אתנחתא קומית באופק, אולי בגלל הגשם הנורא הזה. כדי להפוך אותה קשוחה אף יותר היא זכתה בפסקול שרובו צלילי מיתר עגומים שאומרים: מסתורי! מאיים! תראו, מערה מפחידה! זום אין איטי לתוך מערה מפחידה!
אולם, בניגוד לעונה השנייה של Stranger היא מציגה תעלומה מתעתעת ומרתקת ולא זרם בלתי פוסק של רפרנסים לתרבות פופ שממלאים את הזמן עד שאילבן תגיע ותסגור את הפינה מול התפלץ באופן כה צפוי. כאן העלילה מתרחשת ב־2019 וגם באייטיז, במקביל, יש המון דמויות, כולן מיוסרות, נאכלות מבפנים בידי סודות שנחשפים הודות לקפיצה בין עכשיו ואז, קשורות זו לזו ברשת דביקה, חלקן התארגנו על שכמייה.
הפרקים הראשונים מפזרים עוד ועוד רמזים, כמו ילד שלא מפסיק לשפוך חלקי פאזל מהקופסה אל הרצפה - רגע, זה כבר פרק 5, מתי מתחילים לחבר את התצרף הזה? - הקליף האנגרים יעילים, הרעיון המנחה שלפיו הזמן אינו ליניארי אלא מעגלי והעתיד יכול לשנות את העבר מאפשר מיינד־פאק משובח, ולכן קל להיסחף איתה לבינג' מסחרר. היא מתמקדת בעלילה על חשבון הדמויות והיא כמעט נעדרת חום אנושי, אז הממד הרגשי שבה פגום אבל הפיתיון שהיא מציעה - מה לעזאזל קורה בעיירה הזו? - עובד כמו קסם. בסוף כבר תגיע תחושת הריקנות, אבל אנחנו כבר נהיה עמוק בסדרה הבאה.
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות"
