חג האורים של הטיבטים: בין חנוכיות לפנסי לוטוס
בדיוק בימים שבהם מדליקים פה חנוכיות, מאירים הטיבטים בפנסי הלוטוס. החג הבודהיסטי מזכיר את זה היהודי - ולא בכדי: מתור זהב של עצמאות לאומית קצרה, דרך תפיסת האש כסמל לנשמה - ועד לפרחים על מנורת המקדש והפנסים
בין עצמאות דתית לחורבן
פסטיבל פנסי-הלוטוס (galdan namchot) חל השנה בנר ראשון של חנוכה, לפני כשבוע. מדובר בסוג של "חג אורים" המציין את יום השנה למותו של ג´ה צונגקאפה (1357–1419), גדול המאסטרים הבודהיסטים של מרכז אסיה - מעין היידגר טיבטי. למרות שתורתו צמחה בטיבט, הפסטיבל כבר לא נחגג שם. מאז שנות ה-50 של המאה העשרים החריב השלטון הסיני בשיטתיות את המרכז הבודהיסטי העצום ששכן בעיר הבירה להסה (שבסיסו היה בארמון פוטאלה, כיום מוזיאון) ובטיבט כולה. לכן, המקום היחיד בו עדיין ניתן ליהנות מפסטיבל פנסי-הלוטוס הוא לאדאק.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
כל מה שרציתם לדעת על חנוכה - בעמוד המיוחד שלנו. היכנסו
חבל ארץ זה, בצפון הודו, נושק לדרומה של טיבט. במישוריו הצחיחים, בגובה של אלפי מטרים למרגלות ההימלאיה, פזורים גם היום מנזרים רבים של אסכולת "הבודהיזם הצפוני" (מַהַיַאנָה), ממשיכי תורתו של ג´ה צונגקאפה. בזמן הפסטיבל מוארים מנזרים אלו באלפי נרות, בליווי מופעי רחוב ומחולות.
עוד בנושא בערוץ היהדות:
הדלאי לאמה ה-14, טנזין גיאטסו, ברח מטיבט בשנת 1959 והקים "ממשלה גולה" בדרמסלה. הוא נוהג להשוות בין החורבן שהמיטו הסינים בטיבט, שגבה כ-1.2 מיליון קורבנות בנפש - לחורבן בית שני על ידי הרומאים. לפני מספר שנים אמר: "אני אוהב את היהודים מאוד. העם הטיבטי נמצא בגלות 50 שנים, אבל היהודים היו בגולה דורות רבים ואני רוצה לדעת איך הם הצליחו לשרוד אחרי כל כך הרבה שנים בגלות".
מבחינה זו קל לזהות מספר קווי דמיון בין פסטיבל פנסי הלוטוס לבין חנוכה: מצד אחד, שניהם מציינים תור-זהב היסטורי של עצמאות לאומית ודתית. במקרה הטיבטי מדובר בהקמת "מסדר המצנפות הצהובות", ובמקרה שלנו בנצחון החשמונאים בשנת 150 לפני הספירה - ניצחון שכונן מעצמה יהודית למאה שנה.
מאידך גיסא, בשני המקרים מתלווה לחגיגות גם תזכורת עצובה לחורבן שלא איחר לבוא. הבית האחרון של הפיוט "מעוז צור" מבכה את נפילת הממלכה החשמונאית ואת חורבן בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה. חורבן זה הביא לאותן אלפיים שנות גלות המשמשות, בכאב, השראה לדלאי לאמה.
הסמליות המשותפת של נרות הנשמה
אך קווי הדמיון בין החגים לא מסתכמים בכך. השימוש בנרות פנסי הלוטוס, המאפיין חגים ופסטיבלים בודהיסטים רבים ברחבי העולם, טומן בחובו סימליות המתכתבת עם זו שלנו. לפני הכול, שתי התרבויות רואות בלהבת האש של הנרות סמל לנשמה הנצחית, "נר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי, כ'). בדגש הבודהיסטי, הנר ממחיש גם את חובת ההקרבה האישית: הלהבה שואבת מהשמן, ובעצם מכלה את עצמה רק כדי להפיץ אור.
מאיפה נולד הדימוי התנ"כי המקשר בין להבה של נר לבין הנשמה? אם ניכנס לנעליים של חכמינו הקדמונים ונבין איך הם ראו את היקום, אז ההיגיון פשוט: הנשמה היא החלק השמיימי בתוך האדם. מכיוון שהשמים הם עולם של אש, אז גם הנשמה, שנגזרת ממנה, היא נר של אש.
הרעיון שהנשמה היא דבר "שמיימי" נובע מזה שהקדמונים לא ראו בשמים חלל חיצון, אלא עולם מטפיזי של מלאכים וחיות הקודש: "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל, א'). ולמה זה עולם של אש? כי ייצורים אלו - "צְבָא הַשָּׁמַיִם" - הם ישויות אש: "כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים" (שם). בנוסף, כמובן, כל האור והחום מגיעים אלינו, לעולם הארצי, מהמאורות שבשמים. בלעדיהם הכול פה היה קופא וגווע ברגע אחד.
מלחמת כוחות האור מול כוחות החושך
אנחנו שרים בחנוכה "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ, בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ". האם החושך הזה הוא פשוט היעדר של אור? לא בדיוק. בראייה קוסמית, גם החושך הוא סוג של "כוח" קמאי, כזה הנלחם נגד האור. וכמו שלאור יש עולם עליון משלו, כך גם לכוח החושך יש עולם תחתון משלו - גיהנום שחור וקר - והוא עולם המים, התהום והשאול. במטפיזיקה של התנ"ך, העולם "אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (דברים, ה') זהה לאותו "תֹהוּ וָבֹהוּ וחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" ששלט בקוסמוס לפני שהאל ברא את האור ואת הטוב, את החוכמה ואת החסד.
אנחנו רגילים לדבר על מים בהקשר של "מים חיים" ואפילו כמשל לתורה. זה נכון, כמובן, כי אנו זקוקים להם כדי להרוות צמא. אבל מבחינה מטפיזית המים נובעים מהעולם התחתון, שבו: "הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מיִם וְשֹׁכְנֵיהֶֽם" (איוב, כ"ו). עולם זה מצוייר בתנ"ך כמפלצת "הים הקדמוני", שנכלאה מתחת ליבשה בששת ימי הבריאה, ושמותר לה לנבוע באופן מבוקר: "ויסֶךְ בִּדְלָתַיִם ים (=האל כלא את הים הקדמוני), בגִיחוֹ (=כשהוא מגיח למעלה לארץ) - מֵרֶחֶם יֵצֵא" (=המים יוצאים מ"רחם" תת-קרקעי סגור. איוב, ל"ח).
להבדיל מהשמים שבהם נשמרת זהותה של כל נשמה, של כל כוכב - בגיהנום-המים של השאול הכול מתערבב ונעלמת הזהות האישית. לכן המים מסמלים את כוחות החורבן, וגם דוד המלך, שמעולם לא נלחם בקרבות ימיים, משתמש דווקא במים כדי לייצג רוע: "אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים" (תהילים, קכ"ד), "הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם" (תהילים, ס"ט).
הדמיון בין פרח הלוטוס למנורת שבעת הקנים
נקודת הדמיון האחרונה בין חנוכה לחג הטיבטי קשורה לפרח הלוטוס, שלפי צורתו מכינים את פנסי הנרות. עבור בודהיסטים, פרח הלוטוס מסמל את השיחרור של הנשמה מכבלי העולם הגשמי, אל עבר הגאולה וחיי הנצח. לפי רבים, זו גם הסמליות של מנורת שבעת הקנים במקדש, שעיצובה מדגיש את תנועת הנרות כלפי מעלה.
מעבר לכך, גם במנורת המקדש נרות האש בוערות דווקא מפרחים של זהב. ולמה דווקא פרח הלוטוס הוא זה שנושא בחובו את הסמליות הבודהיסטית? כי להבדיל מפרחים אחרים הוא לא צומח באדמה, אלא ישר מתוך המים, ואלה, כפי שראינו, מייצגים את כוחות השחור. לכן "הארה" היא שיחרור נצחי מהשפעתם הגועשת של כוחות המים היצריים: "כמו הלוטוס", אמר בודהא, "פרח שצומח במים ופורח מעל למים מבלי שדבק בו ממנו רבב, כך גם אני, שנולדתי וגדלתי בעולם הגשמי אך התעליתי מעליו". בודהא ממשיך ומסכם: " לכן תקראו לי אדם מואר" (לקוח מSutta Pitaka). שלא במקרה, גם אל תוך בית המקדש עצמו, מקום המנורה, לעולם לא הכניסו מים לפולחן.
כאשר טיהרו המכבים את המקדש הם לא עשו זאת בשביל היהודים, אלא עבור העולם: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים (ישעיה נ"ו). החשמונאים חידשו את חזונו של שלמה המלך, מקים המקדש, שביקש מהאל לקבל בו גם את תפילות "הַנָּכְרִי אֲשֶׁר... בָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה" (מלכים א', ח'). בספרו שיר השירים כתב שלמה: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה". מי ייתן שפסוק זה יתקיים גם לגבי דת האהבה הטיבטית, ושהם, כמו פרח הלוטוס, יצליחו להתעלות מעל לחשכת המים הזידונים של הכיבוש הסיני, להיטהר ולהאיר בעולם נרות של אור שַׁלְהֶבֶתְיָה.
לפנייה לכתב/ת 
