חרדי, ערבי ורבנית לומדים ביחד: בית המדרש באבו גוש
הרב משאש התיר לקהילה באלג'יר לאכול בשר ששחטו יהודים שלא שמרו שבת, ובבית המדרש לסובלנות ביישוב הערבי, אבו גוש - לומדים יהדות שאיננה מפחדת לאתגר. עושים את זה חרדים מבני ברק לצד ערבים, חילונים לצד נשים חובשות כיסוי ראש. רוחמה וייס הצטרפה אליהם ללימוד משותף של פרשת השבוע ושל תקווה
זיכרונות מארצות התום
בבוא ימי החמסין ופרשת שופטים, אני נזכרת בגעגוע בהכנות של בני לבר המצווה. בקול שמתחיל להתחלף מילד לנער, הוא ניגן (דברים ט"ז, י"ח-כ'): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף..."
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
קריאתה המדויקת של הרבה תמר דבדבני ליוותה את המסע החגיגי בארץ התום של ראשית ההתבגרות.
מרגש לומר וקשה לבצע
רדיפת צדק והימנעות משוחד ומהכרת פנים בדין. כמה מקסים ונכון לדרוש וכמה קשה לבצע. אם הייתי שייכת לקבוצת החסידות של התרבות שלנו (כפי שרבות מכן רוצות), הייתי מוחאת כף מול פסוקי הפרשה, אלא שאני נדחפת למקומות הכאב; נדחפת לשאול מדוע איננו מצליחות לעמוד במשימה - והאם ניתן לעשות דבר מה לשיפור הביצועים שלנו.
קוצים אתם מטילים
לנטייה שלי לחפש את אזורי חוסר הנחת יש שורשים עמוקים במקרא, ובוודאי בתרבות חז"ל. דוגמה לכך היא האגדה התלמודית הבאה, הביקורתית ביחס להנהגה בת זמנם (סנהדרין לח א):
רבי יהודה הנשיא לא שמע על האיסור להשקות ילדים באלכוהול. הוא מבין ששתיקת בניו של רבי חייא במהלך הסעודה היא תוצאה של זהירות. כנראה שבכניסה לבית הנשיא אמר להם אבא: "ילדים, אף מילה על מה שאנחנו אומרים בבית על המנהיג שלנו. ואולי תשתקו בכלל, שלא תפלטו בטעות משפטים מסוכנים".
רבי ידע ששתיקתם לא נובעת מביישנות אלא מהוראה מגבוה, ולכן השקה אותם ביין, שהרי אם ייכנס יין יצא הסוד, וכך קרה. הילדים פרשו בנדיבות את הביקורת המשפחתית על "השופטים והשוטרים" של דורם. רק כשתעלם מהעולם משפחתך, הם אמרו לרבי, נזכה לביאת המשיח, ואני לא מקנאה באבא שלהם.
בית מדרש לסובלנות
סדנא דארעא חד הוא, ודרשת הביקורת שאותה ציטטו בני רבי חייא, מתאימה לבית המלוכה שלנו שגם הוא לא עושה למשיח חשק להתגלות. במסגרת ההתמודדות עם הפערים בין הרצוי למצוי, ולרגל הכאב הגדול שמעורר "חוק הלאום", צירפתי השבת לחברותא את "מגידי השיעורים" של בית המדרש החדש והייחודי, בית המדרש לסובלנות (של מרכז "הינם"), שקם בישוב הערבי אבו גוש.
זהו בית מדרש שמציע תמונה חדשה של חיים תרבותיים ודתיים, והלוואי שממנו תצמח המנהיגות הבאה שלנו, שתצמצם את הפער בין הרצוי למצוי בתחום רדיפת הצדק. עקרונותיו מרשימים בפשטותם, ונוטעים תקווה בלב: לומדים מתוך ספרים, כל אחד/ת, מכל מגזר, מגדר, זרם או דת מוזמן ללמוד או ללמד, אין שומרי סף לבית המדרש ואין תשלום, אך יש רישום.
מייסד בית המדרש, ירון קנר, מאשר את תחושתי ומסביר: "שיטת הלימוד מבקשת לשלב קריאה יחפה וביקורתית של בתי המדרש המתחדשים, עם רוחב היריעה של בתי המדרש הוותיקים".
תיתכן הנהגה שלא מטילה קוצים בעיניי הציבור?
אני מבקשת מהצוות החינוכי של בית המדרש להציע קריאת כיוון להנהגה רודפת צדק. נדב כהן, מרצה בתחום המסורתיות המזרחית, ואחד ממגידי השיעורים (כך, בצניעות, הם מכנים את צוות ההוראה) מבחין בין פוסקי הלכה "אפלטונים" המניחים שיש אידאה הלכתית צרופה, ל"אריסטוטלים" הרואים בפסיקת ההלכה בחירה מותאמת סיטואציה.
והנה הדוגמה שהיא המופת המנהיגותי של כהן: דומה כי רוב חכמי המזרח במאות השנים האחרונות, שאת תורתם אנו זוכים ללמד בבית המדרש, צועדים לפי המודל ה"אריסטוטלי" כדוגמת הפוסק המרוקאי, רבי יוסף משאש, שטען כי פוסק ההלכה צריך לפעול לאור שלושה עמודי פסיקה: הדין, השכל והזמן.
לפי ההלכה הפסוקה ב"שולחן ערוך", שחיטתם של יהודים שאינם שומרי שבת פסולה. כאשר מונה הרב משאש לרבנות הקהילה היהודית בתלמסאן שבאלג'יר, גילה כי כל הקצבים (כרוב אנשי הקהילה) אינם שומרים שבת, ואם יפסול אותם יימצא שרוב אנשי הקהילה יאכלו בשר טרף.
הרב משאש הנפיק פסק הלכה יוצא דופן, והתיר ממכרם של מוכרי בשר (קצבים) מחללי השבת. הוא הודה כי במרוקו, שבה בזמנו רוב היהודים שמרו שבת, לא היה מתיר זאת - אך באלג'יר המחולנת בהרבה, חובה עליו למצוא דרך להשאיר כמה שיותר יהודים בתוך הקהילה. זוהי דוגמה מופתית למנהיגות רוחנית שאינה נסמכת רק על הספר או האידיאה, אלא על מערך שיקולים רחב.
מה רע בעד אחד?
רותם ויצמן, רב חילוני ומגיד שיעור, מבקש ללמוד על האידיאל החברתי שלנו דווקא מדיני עדויות: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת", נאמר בפרשת השבוע, שופטים. מדוע דווקא שניים או שלושה? מה רע בהסתפקות בעד אחד? אלא שכמעט לכל אירוע נקודות מבט שונות, התלויות בעיני המתבונן. השניים משלימים אל נכון את התמונה, ומסייעים לשופטים בגילוי האמת. כך בלימוד, כך במשפט, כך בהנהגה.
ריבוי הדעות אינו איום, הוא הזדמנות. הוא מקדם אותנו להבנה טובה יותר של המציאות על מורכבותה. הטקסט הנלמד אחד הוא, אך פרשנויות שונות לו. ואלו ואלו דברי אלוהים חיים.
שלומית בוני, מרצה בתחום המסורתיות המזרחית ומגידת שיעור, מוסיפה על דבריו ומציינת את הבחירה ללמד בבית מדרש מתורת חכמי יהדות ארצות האיסלאם: "בפרשת שופטים מסופר על חוקים ומשפטים רבים שקשורים גם לישיבה שלנו בארץ ולשלטון בה.
"כשאני חושבת על הצדק והמשפט שקשור בישיבה שלנו בארץ, אני חושבת על יכולת ביטוי ונוכחות של כלל אוכלוסיות הארץ; המגזר הערבי היושב פה איתנו כשותפי גורל, יהודי ארצות האיסלאם שמביאים לחברה הישראלית גישה דתית סובלנית ומכילה, נשים וקולן הייחודי במרחב הציבורי, קולות שבאים לידי ביטוי בחזון ובפועל של בית המדרש לסובלנות באבו גוש. אני מקווה כי החזון של בית המדרש יתממש במלואו ונזכה שיצאו ממנו אורות ייחודיים של תקווה, ריפוי, אחדות ושלום לכלל החברה הישראלית". ואני כמובן מצטרפת לתפילתה.
עולם חדש
בית המדרש לסובלנות הוא עליית מדרגה, בעשייה של תנועות ההתחדשות היהודית. לדבריו של נאיל זועבי, מנהל בית ספר בכפר תמרה ומגיד שיעורים, יש פה הזדמנות אותנטית להיכרות עמוקה עם כל השבטים בחברה הישראלית. הוא מפגיש עם מה שחשוב לא רק לנו, אלא גם לאחר - ערכיו, אמונותיו, מנהגיו, דתו, תורתו, הנראטיב שלו.
"הלימוד מבוסס על כבוד הדדי, הכלה, הבנה וחמלה האחד כלפי השני .כשזה קורה, זה מרגש אותי", הוא אומר. "פתאום רואים עד כמה אנחנו דומים. אנשים אומרים אחד לשני - חבל שלא נפגשנו קודם, שמענו וראינו אחד את השני והיינו יחד במקום המופלא הזה".
עשרת ימי תשובה ישראליים
דניאל פקטרוביץ חרדי חסיד נדבורנא שחי בבני ברק, מסכם את השיחה: "החברה בישראל סובלת משסעים עמוקים - ימין נגד שמאל, חילוניים מול חרדים וכעת חוק הלאום. נדמה כי כל יום מביא עמו מלחמת תרבות חדשה. מול מציאות זו יש מקום שבו כולנו לומדים יחד, לא על מנת להתנצח ו'לצאת צודקים' - אלא כדי לצאת נבונים יותר.
"פרשת שופטים מזכירה את המושג 'צדק', ומעניין להיווכח כי בעברית המילה 'צדקה' לא מבטאת רחמים ונתינה שהיא לפנים משורת הדין, אלא מעשה המבוסס על הדין, על הצדק. חברה של צדקה היא ביטוי של משפט צדק".
בית המדרש צועד את צעדיו הראשונים בימי התשובה ומתכנס באבו גוש בכל יום ב' בשעה 18.00 בהפיכת סיר מקלובה. מיד אחר כך מתקיים לימוד קבוצתי עם מגידי השיעורים. שיהיו להם ולנו ימים משמעותיים.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
