החרמנו, ומה הלאה?

בימים אלה ניטשת במגזר הערבי "אם כל המלחמות" סביב נושא החרמת הבחירות. כל המפלגות טוענות לכתר. המנהיגות הערבית, בשיכרון חושים ממה שנראה בעיניה כהישג היסטורי, מנסה לחלק את השלל: כולם מאשימים את כולם, כל מפלגה טוענת שהיא שהובילה את הערבים להחרים את הבחירות, וזהו סופה של "הברית ההיסטורית" עם מפלגת העבודה. אין ספק שמאבק הערבים עלה מדרגה והם התנהגו כמיעוט לאומי לכל דבר ועל ממשלת ישראל להתחיל להסתגל למצב החדש. בינתיים ה"מנהיגות" מוכיחה כשל מנהיגות והתנהגותה היא למעשה ליקוי מאורות.
ואיך יתנהגו הערבים בבחירות הבאות לראשות הממשלה ולכנסת? כבר עתה ניתן להצביע בוודאות על מגמה חדשה במגזר: החרמת הבחירות לא היתה צעד חד פעמי. הציבור הערבי מאס במנהיגיו, שלף כרטיס אדום לממסד ולא הגיע למשחק. אקט המחאה החד פעמי מאפשר התפתחות של תרבות חדשה: החרמת הבחירות באופן טוטאלי, דבר שיחליש את המפלגות הערביות באופן משמעותי, ועלול לתת להן נוק אאוט מוחלט בבחירות הכלליות לכנסת. התוצאות עלולות להיות אסון עבור ציבור גדול.
כל ערבי בישראל יודע גם יודע שמנהיגי הציבור שלו נמצאים במפלס התחתון של הפופולריות. הבעיה הולכת ומחריפה כאשר המנהיגים מתקוטטים ביניהם מי מהם הוביל את מהלך החרמת הבחירות, ומשדרים לאזרח הערבי רק אופורטוניזם.
הח"כים הערביים נתנו לבוחר הערבי דוגמא שלילית ביותר ביום שלישי שעבר כאשר החלה ההצבעה על "חוק דרעי". הם ניצלו את כל האופציות העומדות לרשותם : תמיכה בחוק , התנגדות , הימנעות ואי הופעה להצבעה. מדוע הפלגנות הזאת? כיצד יעלה על הדעת שכל אחד מצביע כרצונו? מדוע לא תואמו העמדות? זאת ועוד: מדוע הח"כים הערביים לא מגבשים, לדוגמא, הצעת חוק לשחרר או לקצוב את עונשם של האסירים הביטחוניים מערביי ישראל שנמקים בבתי הכלא הישראלים, וש "חוק דרעי" אינו חל עליהם ? שרון וברק משדרים אחדות, והם משדרים אנדרלמוסיה.
ההצבעה של הח"כים הערבים על "חוק דרעי" מעמיקה את הקרע בין המנהיגות לציבור. מכאן סוללת המנהיגות במישרין ובעקיפין את הדרך להתפתחותה של תרבות ההחרמה הטוטאלית של הבחירות בישראל, דבר שיביא אותנו למצב של בדלנות, ויעניק לימין הישראלי, הקיצוני והלא קיצוני, את ההזדמנות להמשיך במסע הדה-לגיטימציה של בני המיעוט הערבי לאומי בישראל.
בבחירות האחרונות הוכיחו ערביי ישראל בגרות פוליטית ולאומית והענישו את ברק שהפנה להם עורף. אולם הציבור הזה, שסבל מאז קום המדינה ממדיניות הקיפוח והאפלייה הגזעית, לא יהסס להעניש גם את מנהיגיו בבחירות הבאות. הניצן הראשון למגמה החדשה הוא קריאה של תנועות וגופים פוליטיים להקמת פרלמנט ערבי בתוך ישראל. זהו מסמר נוסף בארון המנהיגות הערבית, שאם לא תתעשת במהירות , עלולה למצוא את עצמה ללא בוחרים.
אם הח"כים הערביים לא ישכילו לעצור את התפתחותה של תרבות ההחרמה המסוכנת והקיצונית, הם יכשירו את הקרקע ה"הפורייה" לממסד הישראלי שיטען: הערבים לא רוצים להיות שותפים, לכן אין ישראל מחוייבת להם. במלים אחרות: הם יעניקו לממסד הישראלי את הגושפנקה להמשיך במדיניות הקיפוח והאפליה נגד ערביי ישראל.
המשימה הלאומית החיונית של המנהיגות הערבית בימים אלה היא בלימת תרבות ההחרמה על ידי השלמת המעגל ההיסטורי שהחל בבחירות לראשות הממשלה : להביא שמונים אחוזים מכלל המצביעים הערביים, משמע המחרימים, למצב בו יצביעו רק למפלגות הערביות. זהו המצב האופטימלי, שבימים אלה נראה כחלום באספמיה.


זוהיר אנדראוס הוא עורך העיתון הערבי-ישראלי "כל-אלערב"