ומשחקים גנובים יותר טוב?

שוק המוזיקה פופולרי יותר וקבצי מוזיקה קטנים קלים יותר להעברה ברשת ממשחקים פרוצים, שמתחילים לרוב ב-100 מגה, אבל, כמו לכל מוצר דיגיטלי, גם במשחקים יש את הנושא השנוי במחלוקת של פיראטיות.
בסמיכות לפסיקת בית המשפט לטובת חברות התקליטים וכנגד תוכנת שיתוף קבצי המוזיקה נאפסטר, הגישו 12 חברות משחקים גדולות תביעה משותפת כנגד ארבעה בעלי אתרים. Activision ,Capcom ,Eidos ,Electronic Arts ,Havas ,Sierra ,Lucasarts ,Interplay ,Microsoft, Midway ,Nintendo ו-3DO תובעות את סגירתם של האתרים ופיצויים של עד 150,000 דולר לכל כותר פיראטי שהם הציעו להורדה.

הפיתוי עלול להיות גדול מדי

הקורא הספקן יכול להניח שהחברות הנ"ל יכולות לחלום על אפילו אלפית מסכום התביעה, בהתחשב ביכולותיו הכספיות הצנועות של בעל אתר ה-Warez (סלנג מקובל לתוכנות לא חוקיות) הממוצע.
בנוסף, אפשר לטעון שהפיראטים הרציניים עובדים בצינורות טיפה פחות בולטים מאתרים קבועים כמו אלה שנתבעו: ICQ ,IRC, שרתי קבצים שמשנים כתובות על בסיס יומיומי וכו', כך שתביעות מהסוג אינן יעילות. מצד שני, גם אם התביעה הזו ודומותיה רק דוחקות את הפעילות הפיראטית לפינות ה"אפלות" יותר של הרשת, הרי שבזה הן מצליחות למנוע גישה פשוטה של האדם הממוצע לעותקים חופשיים.
אם לא ננקטים צעדים משפטיים ומשורטטים קווים אדומים בכלל, הנגישות של משחקים פיראטיים יכולה בקלות להגיע למצב שבו הפיתוי להוריד משחק במקום לקנות אותו יהיה גדול מדי בשביל רובנו.

היצירתיות נחנקת

די ברור מה רע, מבחינה עקרונית, בפיראטיות של משחקים. הפקה של משחק היום דורשת השקעה של כמה מיליוני דולרים ועבודה מאומצת (ימי עבודה של 14-16 שעות לא נדירים בתחום) של, במקרה הטוב, בסביבות שנתיים.
מי שלא משלם בעבור התוצאה, לוקח את פרי עבודתם הארוכה של אנשים רבים ולא נותן להם דבר בתמורה. פיראטיות גם פוגעת בתחביב באופן כללי. רוב המשחקים לא מחזירים את ההשקעה בהם. חלק מהם באיכות כזו שלא מגיע להם. למשחקים אחרים זה קורה, מן הסתם, בגלל שחלק גדול מהשוק הפוטנציאלי שלהם משתמש בעותק פיראטי.
במצב כזה, חברות משחקים לא ממהרות לקחת על עצמן סיכונים - ז"א לנסות ולפתח משחקים, מחוץ למה שכבר נוסה וזכה להצלחה כלכלית. חוסר בביטחון כלכלי גורם במקרים רבים לחנק היצירתיות, כמו גם לפנייה למכנה המשותף הרחב ביותר, שהוא לא תמיד נמוך, אבל הוא כן חד-ממדי ולא מגוון.
יש מספר טענות שמעלים לעיתים קרובות להגנה על פיראטיות בכלל ועל משחקים בפרט. להלן כמה מהן והערות שלי לגבי כל אחת:

משחקים יותר מדי יקרים

יקר זה כמובן עניין יחסי. למבוגר הממוצע, תחביב משחקי המחשב זול מהרבה תחביבים אחרים. בנוסף, יש בשוק המשחקים אלטרנטיבות למי שממש לחוץ כלכלית: למשל, לשחק במשחקים בני חצי שנה עד שנה - זה הזמן שלוקח למשחק לרדת לחצי מהמחיר המקורי.
ישנה גם הטענה המפורסמת, שאם הפיראטיות היתה פוחתת באופן משמעותי, חברות היו יכולות להרשות לעצמן להיות יותר תחרותיות עם המחירים.

אבל האנשים האלה מקבלים יותר מדי כסף

זה נכון ש"כוכבים" כמו ג'ון רומרו וסיד מאייר נעשו מיליונרים מהמשחקים שלהם, אבל אני מהמר שרוב האנשים שעובדים על משחקים היו מקבלים יותר אם היו מנצלים את הכישורים שלהם כשכירי היי-טק ממוצעים. הנימוק החצי רובין-הודי (אני לוקח מהעשירים - ונותן לעצמי) לא עובד במקרה הזה.
מצד שני, אין לי שום בעיה מוסרית עם העתקה של מערכת הפעלה, שלמרות שהיא מחוייבת התקנה על כל אחד ממיליארדי המחשבים שיש בעולם, היא עדיין מתומחרת בשחקים. כנ"ל לגבי מעבד תמלילים, שכמעט ואין לו תחרות, שכל בית זקוק לו, ועדיין אי אפשר להשיג אותו בפחות מחצי משכורת חודשית ממוצעת.

עותקים פיראטיים טובים בשביל להעריך משחק לפני שקונים אותו

נכון שלא חסרים משחקים גרועים, או סתם כאלה שלא לטעמו של שחקן כזה או אחר, ומעצבן להשקיע 200 שקל במשחק שתשחק בו פעם אחת. אבל אלטרנטיבות לבדיקה אישית של משחק לא חסרות - דמואים מייצגים יוצאים היום לרוב המשחקים, וחנויות רציניות מאפשרות לנסות משחק לפני שקונים אותו, או אפילו להחליף אותו באחר, אם מצאתם שאין ביניכם "קליק".
בכנות, כמה מכם קניתם משחק אחרי ששיחקתם בעותק פיראטי?