ניו זילנד, סיפור אהבה

ניו זילנד. שם נרדף לגן עדן, אומרת הקלישאה הקלאסית. במקרה זה, האנלוגיה עושה עוול למציאות.

דצמבר 1993. נוחתים בכרייסטצ'רץ' (Christchurch), בירת האי הדרומי, אני וחבר. מתארגנים. קונים מכונית. קצת אוכל, ונוסעים.

לאן? התחנה הראשונה הייתה אקארואה (Akaroa). מקום קסום בין גבעות מפרץ בנקס (Banks Penisula), דרומית לכרייסטצ'רץ'. אבל האמת היא שזה לא ממש משנה. היינו יכולים לבחור ב-Little Akaloa או ב-Little River. שניהם באותו אזור. שניהם קסומים. בשלב הזה של הטיול מה שחשוב הוא לא המקום. עדיין לא. אלא העוצמה של היופי. של הירוק. מן ירוק כזה שלא קיים בעולם המושגים של ילד ישראלי הגדל על צבעי פנדה בגן, צבעי הלוח ביסודי, צבעי רמת הגולן בתיכון וצבעי המדים בצבא. ירוק אמיתי, בלי צבע מאכל, בלי צבע מלחמה. ירוק שאפשר לגעת, להרגיש. מציאותי. מה שאי אפשר לומר על גן עדן.

ממשיכים לדרום מערב, לאגם טיקפו (Tekapu). למה דווקא לשם? בגלל התמונה הנשקפת מהאכסניה הצמודה לאגם, תמונה שאיפה שלא תלך בניו זילנד תפגוש בה - בפוסטרים, בגלויות, בספרי תיירות ובשאר מיצגים ויזואליים. אז רצינו להגיע לשם, לתמונה. הגענו. עמדנו מול החלון הענק של האכסניה, הבטנו החוצה לאגם, חיינו את הפוסטר. אגב, מכירים פוסטר של גן עדן?

הלאה ל-Mount Cook. מתמקמים באכסניה שלמרגלות ההר, מתלבטים באיזה טרק לבחור, הטרק הראשון שלנו. החלטנו בשרירותיות על איזה טיולון קצר, טיפוס לאחת הפסגות הקרובות וחזרה. טיול של יומיים על פי המדריך, כאשר בתום היום הראשון ישנים בבקתה גדולה המצפה למטיילים בפסגה, וירידה חזרה ביום השני. אנחנו, כיוצאי צבא פתטיים וטיפשים, החלטנו לעלות ולרדת ביום אחד ולגמור את הסיפור.

בסוף הסיפור גמר אותנו. ההגעה לפסגה עוררה סיפוק וריגושים בלתי מוכרים. הירידה המיידית ממנה עוררה התכווצויות שרירים בלתי מוכרים. גם הגרון כאב, העיניים דמעו, החום עלה. נפלתי למשכב. מכירים חולים בגן עדן?

המשכנו דרומה, תחנה קצרה בוואנאקה (Wanaka) לתיקון המכונית המקרטעת, מילוי מצברים (תרתי משמע) וביקור במבוך המפורסם הקרוב לעיירה, זה שקל להיכנס אליו אבל בלתי אפשרי לצאת ממנו. חבל לבזבז את הזמן בניסיון למצוא את הדרך. זה לא יקרה. כניעה מוקדמת ומכובדת תהיה הפתרון הראוי לכל הצדדים.

אורגזמה בגן עדן או איך אלוהים התחרפן מהיופי

וסוף סוף לקווינסטאון (Queenstown). עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. אומר שנית. בלתי מוגבלות. כמעט כל שעשוע מטורף שראוי היה להיות מומצא בציוויליזציה המוכרת לנו מרוכז בעיירה הקטנה והתמימה למראה. בנג'י מגשר, מחצי גשר, ממסוק ומשאר מרעין בישין, צניחה חופשית, מצנח רחיפה, מטוסים מוזרים מסוגים שונים, סקי, סקי דשא, סקי לא דשא, ראפטינג, שמאפטינג, ופאקן אוורית'ינג. זוהי קווינסטאון. לא יצא לי לשמוע את החדשות האחרונות על גן עדן, אבל לא נראה לי שחשבו שם על באנג'י ממסוק. עוד לא.

הרגשנו מוכנים לטרק נוסף. בנינו על ה-Routburn Track, 3-4 ימים של הליכה ביערות גשם מדהימים במעבה ארץ הפיורדים. אז בנינו. בלילה שלפני המסע המתוכנן ירד לו גשם זלעפות מטורף, והסחף שבעקבותיו חסם את כל דרכי הגישה לאזור הטרקים הקרוב לקווינסטאון. אז נכון, היה קיץ. אז מה? אלוהים הניו זילנדי - אם יש להם כזה - עד כדי כך התחרפן מהיופי של המקום בו הוא מוצב, שהוא לא ממש הקשיב בשיעור בו לימדו את האלוהימים מהו קיץ. אומרים שבאיזשהו שלב שקלו לשלוח אותו להשתלמות בישראל אבל הפחד ממה שאלוהים שלנו עלול לעשות לו ביטל את היוזמה.

חזרה אלינו. אין Routeburn, מוכרחים למצוא תחליף. מצאנו. הקפלר (Kepler Track). נכון, אז צריך לנסוע איזה שעה כדי להגיע לאזור, אבל המאמץ שווה. מיליונים. הגענו לקפלר, עלינו יום שלם, מחורפנים מהעוצמה המרגיעה של היער, עד שהגענו למעלה ההר, שם העברנו את הלילה עם רבים אחרים, תוך הזיה מתמשכת על יופיו של העולם. עוד יום של טיול על הרכס, וביום הבא יורדים שוב, ומתחברים לנהר הקפלר. מגיעים למפל המטריף המתחבא לו בין עצי היער הירוקים, מתפרץ בין סלעים שחורים במעין אורגזמה ממסטלת ואינסופית. ואנו, המביטים מן הצד בעיניים פעורות לרווחה, כמו חבורת המציצים הצעירה מחוף הילטון הישן, יודעים שאת מה שראינו כאן ניקח אתנו לעולמים. עד לקבר. אגב, אורגזמות, יש בגן עדן?

חוזרים מזרחה, עד לדנידין (Dunedin). לא, לא הילד הרואה ואינו נראה (שבינינו, מלחמותיו בערבים הן די פאסה לטעמי), לדנידין העיר. איזו עיר מתוקה, שם בסוף העולם ימינה (באמת שם). מה חיפשנו שם? קצת מנוחה עירונית כמובן וגם קצת דברים אחרים, כמו הרחוב הכי שיפועי בעולם (נסו לנסוע בו מלמעלה למטה. פחחחדדד), כמה פינגווינים שאפשר לפגוש בדרך, וכמובן את האלבטרוס. בעל החיים המדהים ביותר בעולם.

הציפור הגדולה מכולן, שאם יתמזל מזלכם לראות אותה מעופפת מעל ראשכם תהיו שותפים לתחושתי באותו רגע קדוש - תחושת ה"ראיתי את האור" (באנגלית זה נשמע טוב יותר).

עלינו צפונה, ואז ב-Kaikoura, עשינו היכרות קצרה עם דולפינים, אריות ים, כלבי ים ואיך לא - הלווייתנים. לא החברים של ווילי, הכלואים להם באיזו אמבטיה אקסטרה לארג'. אלה החופשיים, העולים לקחת אוויר לנשימה כמה מאות מטרים מהחוף. ואנחנו מביטים מהצד בעיניים גדולות. איזו חיה מאדר פאקר. מן מגדל עזריאלי רטוב כפול חמש, רק בלי הקפיטליזם. כוח הטבע. כוח החיים.

והאנשים. כמה מקסימים האנשים. לא כמכניסי אורחים. פשוט כאנשים. חלומו הרטוב של כל חנון (הז'אנר אליו אני משתייך, יש לומר). טוב הלב אינו המטרה ואינו האמצעי במקרה של הניו זילנדים. הוא פשוט המהות שלהם. They can’t help it. כמה טוב לחיות איתם, לשתות עוד ועוד בירה, לשחק פּוּל עד כלות הנשימה (או עד כלות הפיכחון), לנצח, להפסיד, להתחבק, להתנשק, מה לא. זה בעצם הסיפור האמיתי של ניו זילנד, הסיפור האמיתי שלי בניו זילנד. סיפור על שלושה חודשים קצרים עם בני אדם. סיפור אהבה. ובגן עדן שעליו לימדו אותי, יש להדגיש, אין סיפורי אהבה.