שתף קטע נבחר

לארס פון טרייר: "מי שמכיר אותי יודע שאני לא נאצי"

הבמאי לארס פון טרייר גורש מפסטיבל קאן אחרי שהכריז שהוא נאצי, אבל חזר לשם לפני שנה עם "הבית שג'ק בנה". הקהל נס על רגליו ובישראל הסרט שוגר ישר למסך הקטן. לרגל שידורו, מנסה טרייר להסביר את השערורייה מאז ולבאר את יחסו הבעייתי לנשים. בשני הדברים הוא נכשל

פסטיבל הקולנוע של קאן נמצא בעיצומו בימים אלה, אבל באי אירוע הקולנוע הכי חשוב, מתוקשר וזוהר בעולם, עוד לא התאוששו מהטראומה שחוו בשנה שעברה: במהלך הקרנת הבכורה של "הבית שג'ק בנה", סרטו החדש של הבמאי לארס פון טרייר ("לשבור את הגלים", "הממלכה"), המוני צופים נהרו החוצה אחרי שלא יכלו לשאת את המראות הקשים. במרכז הסרט מעלליו של רוצח סדרתי שתוקף בעיקר נשים, אבל גם ילדים. עד היום, רעשי הדלתות הנטרקות של ארמון הפסטיבל מהדהדות באוזניי מי שנכח באירוע. 

 

"מאיפה שישבתי באולם, קשה היה לראות אם צופים עוזבים. רק שמעתי את הדלת נטרקת שוב ושוב", סיפר הגאון הדני השנוי במחלוקת, כשנפגשנו אחרי אותו סקנדל. "כשהקרנתי את סרטי הארוך הראשון "אלמנט הפשע" בקאן ב-1984, שגם עסק ברוצח סדרתי, אנשים התחילו לעזוב אחרי עשר דקות בערך, והיו שם מושבים קולניים שהשמיעו 'בום' בכל פעם שמישהו קם. האמת, אני בסדר עם זה שצופים יוצאים באמצע הסרט. אני גם לא קורא ביקורות. למרות שלפעמים זה דווקא יכול להיות מהנה... אבל בכל מקרה זה לא משהו שמטריד אותי".

 

לארס פון טרייר (צילום: AP)
(צילום: AP)

הבכורה של "הבית שג'ק בנה" בקאן סימנה את שובו של פון טרייר (63) לריביירה הצרפתית, אחרי היעדרות של שבע שנים. הבמאי הפרובוקטיבי ומחולל השערוריות היה במשך שנים בן בית ויקיר הפסטיבל (ואף זכה ב"דקל הזהב" על "רוקדת בחשכה") עד שהגיעה מסיבת העיתונאים של "מלנכוליה" ב-2011, שחירבה את היחסים. באותו אירוע, פון טרייר התחכם והשתובב, ואמר משפטים כמו: "אני קצת מזדהה עם היטלר", "אוקי, אני נאצי" ו"ישראל היא קוץ בתחת". בעקבות המגה-שערורייה שהתפתחה, חבר המנהלים של קאן בחר להכריז עליו כ"אישיות לא רצויה" והוא נאלץ לעזוב את הפסטיבל.

בשנים שחלפו מאז, פון טרייר נמנע ממפגשים עם התקשורת ולא התייצב לבכורת סרטו הנועז על גבול הפורנוגרפי "נימפומנית" (2013) בפסטיבל ברלין. הוא סבל ממשברים נפשיים ובריאותיים ואף אושפז כדי לטפל בדיכאונות ובהתמכרויות שלו. "כן, סבלתי מדיכאון עמוק", מתוודה פון טרייר, "היו לי מתחים וחרדות כבדים, אז נטיתי לשתות אלכוהול לפעמים באופן מוגזם. החלמתי, גם בזכות העבודה על 'הבית שג'ק בנה', עבודה טובה בשבילי - רק אמנות מרגיעה אותי". גם בפגישתנו ניכר שהוא עדיין סובל ונמצא במשבר, "אני מקווה שאוכל להרגיש יותר טוב בעתיד, מאיך שאני מרגיש כרגע...", אמר.

 

בשנה שעברה, החליטו קברניטי קאן שזה הזמן לסלוח לפון טרייר, ואפשרו לו לחזור לפסטיבל. ליתר בטחון לא שיבצו את "הבית שג'ק בנה" בתחרות הראשית ולא קיימו מסיבת עיתונאים. הסלילה לבמאי הסורר עוררה ביקורת ולא כולם אהבו את צעד החנינה. בכל מקרה, האיש שסובל בין היתר גם מפוביית טיסה עלה על הרכבת והגיע לשטיח האדום.

 

לארס פון טרייר (צילום: AP)
לארס פון טרייר על השטיח האדום לפני כשנה בקאן(צילום: AP)

אתה מרגיש שאכן סלחו לך?

"מצדי אין על מה לסלוח... כל העניין של מסיבת העיתונאים ב-2011 היה בלאגן. התחלתי לספר שם על אימא שלי, שעל ערש דווי סיפרה לי שהאבא היהודי שלי הוא למעשה לא אבי האמיתי, ושהמשפחה היהודית שכל כך הערצתי היא בכלל לא המשפחה שלי. ומזה התחיל כל הסיפור. בגלל זה סיפרתי שאני לא יהודי, אלא גרמני – כי אבי הביולוגי הוא גרמני. בדנמרק יש לנו נטייה לקרוא לכל מי שגרמני 'נאצי'. אנשים שמכירים אותי ואת הסרטים שלי יודעים בבירור שאני לא נאצי ולא שום דבר שקרוב לנאצי. אני מאוד מודאג מהפוליטיקלי קורקט. זה עניין מסוכן. להוציא דברים מהקשרם זה דבר מסוכן לחופש הדיבור ולדמוקרטיה. בדנמרק, למשל, זה בכלל לא נחשב לעניין לא חוקי להיות נאצי, ואז אתה רואה חמישה אידיוטים מתרוצצים במדים נאצים. אני מאמין בחופש הביטוי ומקווה שלא אצטרך להגביל את עצמי בגלל התקינות הפוליטית".

 

ב"הבית שג'ק בנה" אתה שוב מדבר על היטלר ומראה קטעים שלו וגם עוסק באלברט שפר, האדריכל האישי שלו.  

"כיום נראה ששפר הצליח לבנות לעצמו תדמית של מישהו שהיה יותר טוב מהנאצים האחרים. אבל הוא לא היה. בלי קשר לזה, לדעתי, חלק מהבניינים והרעיונות שלו היו בפירוש פנטסטים. אפילו אם הוא היה נאצי. בכלל, השיטה של הנאצים הייתה כל כך מתוחכמת, וכך הנאומים של היטלר. מה שמדהים הוא שהם לא השתמשו בדת בכלל. בדרך כלל דיקטטורים משתמשים בדת, אבל הנאצים הרכיבו דת משל עצמם, ממקורות שונים וממיתולוגיות קדומות. אגב, בני הדור החדש בגרמניה כבר לא חשים את האשמה על כתפיהם. הם מבינים שבני אדם מסוגלים להיות הכי גרועים שאפשר. בכל מקום".

 

מפיצי "הבית שג'ק בנה" בישראל, הבינו שהקהל הרחב יתקשה להתמודד עם החזיונות המבעיתים ועם מעשי הזוועה של המהנדס שהופך לרוצח סדרתי (מאט דילון באחד מתפקידיו הטובים) ובחרו לא להפיץ אותו בצורה מסחרית. אחרי הקרנות בודדות בסינמטקים, הוא מגיע למרקע הביתי – וניתן לצפות בו כעת ב-yesVOD STORE וב-HOT VOD CINEMA. "זה יכול להיות גם סרט על אמן, אמן לא מצטיין", מעיד הנחתום על עיסתו המדממת, "רצח יכול להיות סוג של אמנות. אבל אני לא הייתי רואה בזה אמנות".

 

הסרט
מאט דילון באחד מתפקידיו הטובים

והרוצח אכן יוצר עבודת אמנות עם גופות.

"בגלל שהוא מתעסק עם הגופות, אז יש לו חומר גלם. לי זה נראה הגיוני".

 

מה פשר ההיקסמות שלך מרוצחים סדרתיים?

"אם תלך לחנות ספרים, תגלה שיש כל כך הרבה ספרים על רוצחים סדרתיים. כנראה יש בזה משהו סקסי. אני לא מבין מה ולמה, אבל ככה זה. מה שמוזר זה שנשים שחייתי אתן היו מוקסמות יותר ממני מהם. זה דבר מאוד נשי להתלהב מרוצחים סדרתיים.

 

"לקחתי את הרוצח הסדרתי כנושא לסרט כי אי אפשר לטעות איתם. אם אתה אומר שיש לך גיבור שהוא רוצח סדרתי, זה נותן לך רישיון לכל סצנה. הכול מעניין, אלא אם דוחים את כל הרעיון כולו. רוצחים סדרתיים תמיד מעריכים את עצמם כבעלי תכונות כמעט על-אנושיות, וזה מוביל אותם לא אחת לעשות דברים מאוד מטופשים. הגיבור שלי למשל מאוד רוצה להיתפס".

 

ולכן הוא לא לובש כפפות?

"לא. הסיפור של 'הבית שג'ק בנה' מתרחש לפני עידן הדי-אן-איי, ואפילו אם היו להם את טביעות האצבעות שלו, לא הייתה למשטרה דרך לדעת מי הוא. המשטרה בסרט נאיבית והנשים טיפשות יותר מהרוצח".

 

כשהרוצח חוזר הביתה הוא מתחיל לנקות. התכוונת שזה יהיה הומוריסטי?

"זה באמת מצחיק. אבל זה גם כואב. הרוצח סובל מ-OCD וזה דבר כואב. כמו שנשים עומדות בספרייה ומיישרות בכפייתיות את כל הספרים, ככה גם הרוצח הוא מישהו שמגיע הביתה וחייב לסדר הכול בצורה מופתית חמש פעמים בערב. כשזה כפייתי זה נורא. אני הייתי כזה בילדותי וזה היה נורא".

הסרט
הסרט "הבית שג'ק בנה"

הסצנות בהן הורגים ילדים הרגיזו הרבה צופים. עשית זאת כדי לעורר פרובוקציות?

"אלימות מופיעה בכל כך הרבה סרטים, והיא גרועה הרבה יותר מזאת שמוצגת בסרטי. ככה שלא ראיתי את זה כפרובוקציה".

 

כבר לא מעט שנים, פון טרייר מואשם במיזוגיניה, ואפילו ה"ניו יורק טיימס" יצא לפני חמש שנים עם כותרת "האם לארס פון טרייר שונא נשים?". בעלילות סרטיו, הגיבורות לא מפסיקות לסבול וחוות התעללויות גופניות ונפשיות. ביורק כינתה אותו "נפוליאון" וכמעט ברחה מהסט אחרי שהוא לחץ עליה בצורה בלתי נסבלת בצילומי "רוקדת בחשכה" (2000). מאז היא מסרבת להופיע בסרטים.

 

כשפרצה תנועת MeToo, היא פרסמה פוסט שבו היא אף האשימה אותו בהטרדות מיניות: "לאורך כל העבודה על הסרט, הצעות מיניות בלתי רצויות היו נלחשות באוזניי. אלה כללו תיאורים גרפיים, ולעתים נאמרו כשאשתו עמדה לידנו. הוא נהג לחבק אותי אחרי כל טייק. אחרי חודשיים, ביקשתי ממנו להפסיק לגעת בי. הוא התפוצץ ושבר כיסא לעיני כל הצוות, כמו מישהו שתמיד הותר לו למשש את השחקניות שלו". פון טרייר הכחיש בשעתו את ההאשמות של הזמרת האיסלנדית: "זה לא המקרה. אבל זה שלא היינו חברים זו עובדה", התגונן. מצד שני, יש שחקניות כמו אומה תורמן ושרלוט גינזבורג שמתייצבות בכל פעם שהוא מזמן אותן.

 

למה הרוצח ב"הבית שג'ק בנה" הורג רק נשים?

"האנרגיות והסיבה שהוא הורג נשים היא אנרגיה שקשורה בסקס. זה לא יהיה אותו סרט אם הוא היה הורג גברים. זה היה סרט לגמרי אחר".

 

הכנסת שורה לסרט שבו נאמר שהנשים טיפשות וגם אמרת את זה בריאיון.

"כשאתה כותב ואז פתאום אתה חושב שכל הנשים נורא טיפשות, אז אתה מכניס את לזה לתסריט בצורת שאלה: 'למה הנשים כל כך טיפשות?', זו דרך טובה להמיס את הקרח. אגב, זה היה נורא משעשע והומוריסטי. אפילו 'הנשים הטיפשות' נהנו ועשו עבודה טובה".

 

אז מה מקור היחס לנשים בסרטים שלך?

"תצטרך לשאול את הפסיכולוגית שלי. העלילה נעשית יותר דרמטית כשזה מאבק בין המינים. אני גם נושא סוג של אשמה. אימי הייתה פמיניסטית ביותר ואני חושב שאיפשהו אני חש אשמה על זה שיצאתי זכר".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים