זה לא חג, אחותי

ביקשו ממני לשלוח מכתב אישי לאחותי לרגל יום האשה הבינלאומי.
לאחותי הפלסטינית בשטחים אני לא יכולה לאחל חג שמח, כי מלחמה וכיבוש מדכאים כל הרגשה של שמחה.
אני רוצה לשלוח מכתב לאישה היהודייה. יש מעט נשים יהודיות שלהן אני יכולה לקרוא "אחותי", והמכתב הזה לא ממוען אליהן.
מאז אוקטובר 2000 מתנהלת מלחמה פרועה נגד העם הפלסטיני בגדה המערבית ובעזה, ומלחמה קרה בתוך המדינה, נגד אזרחיה הערבים.
רק נשים מעטות קמו ונאבקו נגד הכיבוש ונגד רצח אנשים חפים מפשע.
13 אזרחי המדינה, ערבים פלסטינים, נרצחו על ידי המשטרה. רק קומץ של נשים מחו נגד הפשע זה.
אני מאמינה כאשה, כערבייה, כפלסטינית, שנשים יכולות להוביל את המאבק החברתי והפוליטי, אבל רוב הנשים בישראל, ובמיוחד "המערביות", שמאבק הנשים חשוב להן, בעצמן נאבקות כפי שהגברים מכתיבים להם.
בכל העולם כיבוש הוא כיבוש. בישראל נדמה שיש לישראלים זכות בלתי מעורערת לפלוש לשטחו של עם אחר, לרצוח נשים, גברים, ילדים וזקנים, ולהגיד שאנחנו מגינים על ילדינו, ואני רוצה לשאול אותך, כיהודייה: האם רק את יכולה להיות אם? האם הכאב שייך רק לך? האם הזכות לחיות היא בלעדית רק לך ולעם שלך?
אני שואלת שאלות קשות במכתב "אישי" זה, כי ביום האישה הבינלאומי 2001 אני לא מתכוונת לברך את הנשים שאליהן אני שולחת את מכתבי. מבחינתי יש ליום הזה משמעות מאוד גדולה. כי אם את מגדירה את עצמך כפמיניסטית ותומכת בכיבוש עם אחר, אז היום הזה אינו שלך. ואם את תומכת בכלל במהלך הגברי והגנרלי במדינה, אז זה לא היום שלך, כי אי אפשר לחגוג כשברקע נשפך דמם של אנשים תמימים.
קשה לי לכתוב את המכתב הזה. למאבקן של הנשים בכל העולם יש מטרות דומות וקווי אופי דומים. רק כאן אין. במדינה שיכולה לבחור באשה גזענית כמו לימור לבנת לשרת החינוך, ועוד לחשוב שמדובר בהישג פמיניסטי, אין לנשים שום סיבה לחגוג.