מהתבור לעמק יזרעאל

בין עפולה לתבור אפשר לעצור באורחן דוברת. כמו אורחן מובנפיק שבכרמל, גם זה מקום טוב להתרעננות. אבל לי אין זמן. אני דוהרת לקיבוץ בית קשת, שמעתי שמשכירים שם וילות. וילה זה מושג יחסי, עד שלא רואים לא יודעים מה זה בדיוק.

ואגב, אם כבר מדברים על דיור בקיבוצים, המיתוס של הקיבוצניק העשיר ממש מופרך. אולי הגינות המטופחות יוצרות את הרושם של שכונת יוקרה. אבל אם מסתכלים על הבתים, ובעיקר על מצב התחזוקה שלהם, אין שום אפשרות להתבלבל עם כפר שמריהו. כך בכל הקיבוצים שבהם ביקרתי. וזה דווקא נעים.

בבית קשת, אשה חמוצה יושבת במשרד הקבלה. לא, אי אפשר לראות וילה, אין מי שילווה אותי, היא לבדה במשרד כרגע. הרעיון לתת לי מפתח, כדי שאלך לשם לבד, נפסל על ידה. בגניגר דווקא הציעו לי את האפשרות הזאת בלי שביקשתי. שלום.

אל ארוחת הצהריים

כל כך יפה הדרך, מי צריך וילה. לו היה לי קרוואן הייתי מחנה אותו כל פעם במקום אחר. אם כי במקרה כזה היה קשה לבחור מקום. רשת הכבישים הפרושה בעמק ועל ההרים שמסביב לו פותחת יותר מדי אפשרויות ירוקות מפתות. וממילא כאן כבר גליל תחתון, ואנחנו רוצים לעמקים.

בין כפר תבור לדוברת יש פנייה לכביש מס' 716, היורד לעין חרוד ועובר ליד הכפרים טמרה ונאעורה. קבוצות גדולות של תורמוסים כחולים-סגולים פורחים בצדי הדרך. ממול, הגלבוע. אל טל ואל מטר, אבל ירוק לגמרי. הכביש נוח, ובקצהו התחתון תחנת דלק, ובה המסעדה של בני הזוג זועבי. אוכל ערבי טעים. בהזמנה מראש אפשר לקבל מאכלים מיוחדים. באמצע השבוע, בשקט, בלי הזמנה מראש, אכלתי אורז מתובל בבשר כבש וצנוברים, וסלט ירקות טרי. טעים וזול. קפה שחור היה הדלק להמשך הנסיעה.

שכונה קטנה על הגבעה מוקדשת לאירוח ("שחר", אירוח כפרי). בתי עץ וביתנים ארוכים ובהם דירות מרווחות של חדר או שניים. בתי העץ המיובאים, שנראים מבפנים ומבחוץ כציור ילדים מהרי שווייצריה, מתרבים באירוח הכפרי. זה התחיל בגליל ומגיע לעמק. עוד נפגוש בהם ונתפעל בהמשך המסע. יתרונם, מלבד היופי, הוא בכך שהם מרווחים ונוחים, ובדרך כלל יש בהם ג'קוזי. עוד מילת קסמים, ג'קוזי. סמל מעמד. בדרך כלל זו אמבטיה קטנה מהרגיל ובה פתחים לערבול המים. באזור הסחנה באמת אין צורך בכאלה כאילו. אפשר להסתפק בבונוס של מראה הגלבוע, המתנשא מעל מרחבי העמק, והשקט והרוגע.

קבלת הפנים לבבית. גם כאן אפשר להסתובב במשק החי וללטף גדיים. פעילויות מיוחדות בחג: קטיף בפרדס, קטיף אבוקדו ותצפיות מודרכות על ציפורים ועל דגים בבריכות.

בירידה מעין חרוד איחוד מגיעים מייד לכביש מס' 71, עפולה-בית שאן. אם פונים ימינה, לכיוון עפולה, אפשר להתעדכן במצב האמנות העכשווית במשכן לאמנויות בעין חרוד מאוחד, להתעמת עם פוחלצים בבית שטורמן שבאותו קיבוץ, לבלות יום במעיין חרוד וליהנות מסעודה במחלבת עופרים שבכפר יחזקאל. אם פונים שמאלה, נגיד בדרך למעיינות חוגה שליד בית שאן, כדאי לזכור את תחנת הדלק אלון שבבית השיטה. זו לא רק תחנת דלק למכוניות אלא גם מרכז אוכל קטן: אספרסו-בר, שהוא בית קפה נעים עם שירות מקסים וקפה ממש בסדר; פלאפל ושווארמה; סופר קטן; בורגר קינג; ולקינוח, חנות נעליים מעודפי הקיבוצים.

בימים האלה מבושם הגלבוע בריח רקפות. גם כלניות, נוריות, איריס הגלבוע המיוחד והמון פרחי אביב קטנים. רוב השקדיות כבר השירו את התפרחת, אבל עדיין אפשר לראות משבצות ורודות על רקע אדמת העמק החומה, בין ריבועי השדות הנשקפים מההר.

על השאלה מה יפרח בפסח, קשה לענות. תלוי במזג האוויר. כמה ימי גשם טובים ישמרו את הפריחות. כבר עכשיו מכסים חרציות וחרדל שטחים גדולים במרכז הארץ. הפרחים הצהובים האלה מעציבים אותי תמיד, כי הם הסימן לסוף האביב, לקיץ האכזרי המתקרב. אבל כבר היו שנים שבהם חזר החורף ברצינות בחודש מארס. כך ששווה להתפלל לגשם.