הארי פוטר - פרק ראשון

ובכן, הרגע הגדול הגיע. "הארי פוטר וגביע האש" מונח, החל מסוף השבוע, בחנויות הספרים, וכדי לקדם את פניו כראוי, הכינונו מראש את חידון הארי פוטר האולטימטיבי – 25 שאלות שיבדקו עד כמה אתם באמת שולטים בחומר, ובין הפותרים נכונה יוגרלו עותקים מהספר החדש. תוכלו להיכנס לחידון באמצעות הקישור שבצד ימין.
והחל מהפיסקה הבאה – לכל מי שעוד לא הניחו יד על הספר החדש – הנה הפרק הראשון מתוך "הארי פוטר וגביע האש". שלכם לסוף השבוע. קריאה מהנה.

"הארי פוטר וגביע האש", מאת ג'יי. קיי. רולינג

פרק 1: בית רידְל

תושבי הֶנְגֶלְטוֹן הקטנה עוד כינו אותו "בית רִידְל", למרות שעברו שנים רבות מאז התגוררה בו משפחת רידְל. הוא עמד על גבעה המשקיפה אל הכפר, כמה מחלונותיו חסומים בקרשים, רעפים חסרים מִגגוֹ והקיסוס פושט באין מפריע על חזיתו. בית רידְל, לשעבר אחוזה נאה למראה ובלי ספק הבניין הגדול והמפואר ביותר באזור כולו, היה כעת מעופש, מוזנח ונטוש.
אנשי הֶנגֶלטוֹן הקטנה הסכימו כולם שיש בבית העתיק הזה משהו "מצמרר". לפני יובל שנים התרחש שם משהו מוזר ונורא, משהו שזקני הכפר עוד אהבו לדון בו בעיתות מחסור ברכילות. כל-כך הרבה פעמים כבר עוּבּד הסיפור, ופרטים כה רבים נרקמו ונוספו לו, עד כי אף אחד כבר לא היה בטוח מהי האמת. אולם כל הגירסאות לסיפור נפתחו באותו מקום: לפני חמישים שנה, לעת שחר ביום קיץ יפה, כשבית רידְל עוד היה מטופח ומרשים, משרתת שנכנסה לטרקלין מצאה את כל שלושת בני משפחת רידְל ללא רוח-חיים.
המשרתת רצה בצרחות במורד ההר אל הכפר והֵעירה את כל מי שהצליחה להעיר.
"שוכבים שם בעיניים פקוחות לרווחה! קרים כמו קרח! עוד בבגדים של ארוחת הערב!"
המשטרה הוזמנה, והכפר רגש כולו בסקרנות מזועזעת ובהתפעמות בלתי-מוסווית. אף אחד לא טרח להעמיד פנים שצר לו על בני משפחת רידְל, שכּן אלה לא היו חביבים על איש. אדון וגברת רידְל הישישים היו עשירים, מתנשאים וגסי-רוח, ובנם הבוגר, טוֹם, עוד עלה עליהם. כל מה שעניין את בני הכפר היה זהותו של הרוצח - ברור לכול כי שלושה אנשים בריאים למראה אינם מתים כולם בלילה אחד מסיבות טבעיות.
אותו ערב היה מצוין לעסקים בפונדק המקומי, "האיש התלוי"; כל הכפר בא לדבר על מעשי הרצח. הם זכו לתמורה מלאה על שהרחיקו לכת מהאח המבוערת שבביתם, וזכו לראות את כניסתה הדרמטית של הטבחית של משפחת רידְל, שהודיעה ליושבי הפונדק שהשתתקו-פתאום, כי זה-עתה עצרה המשטרה אדם בשם פְרַנְק בְּרַייס.
"פרַנק!" קראו כמה אנשים. "בחיים לא!"
פרַנק בּרַייס היה הגנן של משפחת רידְל. הוא התגורר לבדו בְּבִקתה מוזנחת בשטח בית רידְל. פרַנק שב מהמלחמה עם רגל פצועה ועם רתיעה עזה מהתקהלויות ומרעשים חזקים, ומאז עבד אצל משפחת רידְל.
מייד מיהרו כולם להזמין משקאות לטבחית ולשמוע פרטים נוספים.
"תמיד חשבתי שיש בו משהו מוזר," היא סיפרה לבני הכפר המאזינים בשקיקה, אחרי שגמעה את כוס השרי הרביעית שלה. "לא-ידידותי שכזה. לא פעם הצעתי לו לשתות איתי איזו כוס תה, אבל הוא לא אחד שאוהב חֶברָה."
"נו, נו," אמרה אשה שישבה אל הדלפק, "המלחמה עברה עליו קשה, על פרַנק. הוא אוהב את החיים השקטים. זאת לא סיבה ל -"
"אז תגידי לי את, למי חוץ ממנו היה מפתח לדלת האחורית?" נבחה הטבחית. "המפתח הרזרבי תלוי בַּבִּקתה של הגנן מאז שאני זוכרת את עצמי! אתמול לא פרצו את הדלת! החלונות לא היו שבורים! כל מה שפרַנק היה צריך לעשות זה להתגנב אל הבית בזמן שכולם ישנו..."
בני הכפר החליפו מבטים אפלים.
"תמיד חשבתי שיש משהו שפל במראה שלו, זה נכון," נהם מישהו שישב אל הדלפק.
"המלחמה שיבּשה לו את השׂכל, אם תשאלו אותי," אמר בעל המקום.
"אמרתי לָךְ שלא כדאי להסתבך עם פרַנק, נכון אמרתי, דוֹט?" אמרה אשה נרגשת שישבה בפינה.
"רגזן נורא," אישרה דוֹט, והינהנה בראשה במרץ. "אני זוכרת, כשעוד היה ילד..."
למחרת בבוקר כבר לא נותר כמעט איש בהֶנגֶלטוֹן הקטנה שפיקפק בכך שפרַנק בּרַייס רצח את משפחת רידְל.
אך בתחנת המשטרה האפלולית והקודרת בעיירה השכנה, הֶנגֶלטוֹן הגדולה, ישב פרַנק והתעקש שוב ושוב שהוא חף מפשע, וכי האדם היחיד שראה בקירבת הבית ביום מותם של הרידְלים היה נער בגיל העֶשׂרֵה, זר, חיוור, בעל שיער כהה. אף אחד מלבדו לא ראה בכפר ילד שענה לתיאור הזה, והשוטרים היו משוכנעים לגמרי שפרַנק המציא אותו.
ואז, בדיוק כשהעניינים התחילו להיראות מדאיגים מאוד מבחינתו של פרַנק, הוגש דו"ח נתיחת הגופות של בני משפחת רידְל, ושינה הכול.
מעולם לא קראו השוטרים דו"ח מוזר יותר. צוות רופאים בדק את הגופות, והגיע למסקנה שאיש מבני משפחת רידְל לא הורעל, נדקר, נורה, נתלה, נחנק או (למיטב אבחנתם) נפגע באופן כלשהו. למעשה, סיכם הדו"ח בנימה של בלבול מוחלט, נראה שמצבם הבריאותי של הרידְלים מושלם - מלבד העובדה שכולם מתים. עם זאת ציינו הרופאים (כאילו הרגישו שמחובתם למצוא בגופות דבר-מה שאינו כשורה), שעל פניהם של הרידְלים היתה נסוכה הבעה של אימה - אך כפי שהגיבו השוטרים המתוסכלים, מי שמע על שלושה אנשים שהופחדו למוות?
וכיוון שלא הוכח שהרידְלים בכלל נרצחו, נאלצו השוטרים לשחרר את פרַנק. הרידְלים נקברו בבית-הקברות של כנסיית הֶנגֶלטוֹן הקטנה, וזמן-מה עוד היו המצבות מוקד-משיכה לסקרנים. להפתעת כולם, ולמרות עננת החשדות, שב פרַנק בּרַייס להתגורר בַּבִּקתה שלו שבשטח בית רידְל.
"מבחינתי הוא רצח אותם, ולא איכפת לי מה המשטרה אומרת," הכריזה דוֹט בפונדק האיש התלוי. "ואם היתה לו טיפה של הגינות, הוא היה הולך מכאן, למה שאנחנו יודעים שהוא עשה את זה."
אבל פרַנק לא הלך לשום מקום. הוא נשאר לטפל בגינה עבור המשפחה הבאה שהתגוררה בבית רידְל, והמשפחה הבאה אחריה - כי שתי המשפחות לא נשארו לגור שם זמן רב. ייתכן שנוכחותו של פרַנק גם תרמה לכך שכל אחד מהבעלים החדשים התלונן בתורו על האווירה המעיקה השׂוררת בבית, אשר בהעדר דיירים הלך מצבו והידרדר.

האדם העשיר שבבעלותו נמצא בית רידְל בימֵינו לא התגורר בו, ולא עשה כל שימוש אחֵר במקום. בכפר אמרו שהוא מחזיק בבית "משיקולי מס", אם כי איש לא ידע להבהיר אֵילו שיקולים בדיוק. אך הבעלים העשיר המשיך לשלם לפרַנק על עבודת הגינון. פרַנק עצמו כבר היה כמעט בן שבעים ושבע, חירש מאוד, ורגלו הנוקשה הציקה לו יותר מתמיד, אך במזג-אוויר נאה עוד נראָה מסתובב בין ערוגות הפרחים, גם אם העשבים השוטים כבר החלו לגבור עליו.
עשבים שוטים לא היו הצרה היחידה שאיתה נאלץ פרַנק להתמודד. ילדים מהכפר נהגו לזרוק אבנים על החלונות של בית רידְל. הם היו רוכבים באופניהם על המדשאות שפרַנק עמל כה קשה על טיפוחן. פעם או פעמיים, כתעלול, הם ניסו את כוחם בפריצה אל הבית הישן. הם ידעו שפרַנק הזקן מסור לגמרי לבית ולמדשאות, ושיעשע אותם לראות אותו צולע לאורך הגינה, מנופף במקלו וצועק אליהם בקולו הצרוד. פרַנק, מצידו, סבר שהילדים מתעללים בו מפני שבדומה להוריהם וסביהם, הם מאמינים שהוא רוצח. לכן, כשהתעורר פרַנק לילה אחד באוגוסט וראה משהו מוזר ביותר קורה שם בבית הישן, הוא פשוט הניח שהילדים עשו צעד נוסף בנסיונותיהם להעניש אותו.
רגלו הפצועה של פרַנק היא שהעירה אותו; בזיקנתו היא כאבה לו יותר מתמיד. הוא קם מהמיטה וניגש בצליעה אל המטבח, בכוונה למלא מחדש את הבקבוק-החם שלו כדי להקל על הכאב בברך. כשעמד מול הכיור ומילא את הקומקום כדי להרתיח מים, הוא נשא את עיניו אל בית רידְל וראה אורות מנצנצים בחלונות הגבוהים. פרַנק הבין מייד מה קורה שם. הילדים שוב פרצו לבית, ולפי מראה האור המהבהב נראה שהדליקו שם אש.
בַּבִּקתה של פרַנק לא היה טלפון, ובכל מקרה הוא איבד כל אמון במשטרה מאז נלקח לחקירה על מותם של הרידְלים. הוא הניח מייד את הקומקום, נחפז במעלה המדרגות בחזרה לחדר השינה שלו, מהר ככל שרגלו הפצועה איפשרה לו, ותכף חזר למטבח, לבוש ליציאה, ונטל מפתח חלוד מן הוָו שליד הדלת. הוא מצא את מקל-ההליכה שלו, שהיה שעוּן אל הקיר, ויצא אל החשֵׁכה.
הדלת הראשית של בית רידְל לא נשאה סימני פריצה, וכך גם כל החלונות. פרַנק המשיך בצליעה מסביב אל עורף הבית, נעצר מול דלת מוסתרת כמעט לגמרי בקיסוס מטפס, הוציא את המפתח הישן, תחב אותו למנעול וחֶרש פתח את הדלת.
הדלת נפתחה אל המטבח הענקי. פרַנק לא היה שם שנים רבות, ובכל זאת, למרות החושך, זכר היכן נמצאת הדלת המובילה למסדרון וגישש את דרכו אליה. אפּו נמלא בריח הריקבון, ואוזניו נדרכו לקלוט כל צליל של צעדים או קולות מעליו. הוא הגיע למסדרון, שהיה מעט יותר מואר בזכות החלונות המסוגננים משני צידי הדלת, והתחיל לטפס במדרגות, מברך על שכבת האבק העבה שכיסתה את האבן ועימעמה את קול צעדיו ומקלו.
כשהגיע לקומה העליונה, פנה פרַנק ימינה וראה מייד היכן נמצאים הפולשים: בקצה המסדרון היתה דלת פתוחה, ואור מהבהב הבליח מן הפתח והטיל פס זהוב דק לאורך הריצפה השחורה. פרַנק התקרב אט-אט, אוחז בחוזקה במקל-ההליכה שלו. צעדים ספורים מהדלת הוא הצליח לראות פלח צר של החדר שמעבר לה.
האש, הוא ראה כעת, הובערה בתוך האח. זה הפתיע אותו. הוא נשאר בלי ניע והקשיב בעניין, כי קולו של גבר בקע ועלה מהחדר. הקול נשמע מהוסס ומלא פחד.
"נשאר עוד קצת בבקבוק, אדוני, אם אתה עוד רעב."
"אחר-כך," אמר קול שני. גם זה היה קול של גבר - אך היה זה קול גבוה ודק, וקר כמו פֶּרץ-פתע של רוח כפור. משהו בקול הזה סימרר את השערות הדלילות על עורפו של פרַנק. "קָרֵב אותי אל האש, זְנַב-תּוֹלָע."
פרַנק היטה את אוזנו הימנית לכיוון הדלת כדי לשמוע טוב יותר. נשמעה נקישה של בקבוק שהונח על מִשטח קשה, ואז רעש החריקה העמום של כיסא הנגרר על הריצפה. פרַנק הבחין באדם קטן-קומה, בגבו אל הדלת, דוחף את הכיסא. הוא עטה גלימה שחורה ארוכה, ובאחורֵי קודקודו היתה קרחת קטנה. ואז הוא נעלם שוב משדה-הראייה שלו.
"איפה נַגִינִי?" שאל הקול הקר.
"אני - אני לא יודע, אדוני," אמר הקול הראשון בחשש. "היא יצאה לבדוק את הבית, אני חושב..."
"תחלוב אותה לפני שנלך לישון, זְנַב-תּוֹלָע," אמר הקול השני. "אני אזדקק להאכלות במשך הלילה. המסע עִייף אותי עד מאוד."
בקימוט מצח קירב פרַנק את אוזנו הטובה אל הדלת והקשיב בכל מאודו. היתה הפסקה, ואז האיש הקרוי זְנַב-תּוֹלָע דיבר שוב.
"אדוני, מותר לי לשאול כמה זמן נישאר במקום הזה?"
"שבוע," אמר הקול הקר. "אולי יותר. המקום נוח למדי, ועדיין אי-אפשר להתקדם עם התוכנית. לא יהיה זה נבון לפעול לפני שתסתיים אליפות העולם בקְוִוידִיץ'."
פרַנק נעץ באוזנו אצבע מסוּקֶסת, וסובב אותה. ללא ספק, בגלל הצטברות של שעווה הוא שמע הרגע את המלה "קְוִוידיץ'", שכּלל אינה מלה.
"אליפות - אליפות העולם בקְוִוידיץ', אדוני?" שאל זְנַב-תּוֹלָע (אצבעו של פרַנק חפרה עמוק עוד יותר באוזנו). "סלח לי, אבל - אינני מבין - מדוע שנמתין עד אחרי אליפות העולם?"
"כי, אוויל שכמוך, ברגעים אלה ממש המדינה מוצפת קוסמים מכל קצוות העולם, וכל החטטנים של משרד הקסמים נמצאים עכשיו בשירות פעיל, מחפשים סימנים לפעילות בלתי-שיגרתית, בודקים וחוזרים ובודקים זהויות. הם אחוזי טירוף בטחוני, שמא המוּגְלְגִים יבחינו במשהו. ולכן, ממתינים."
פרַנק כבר הפסיק לנסות ולנקות את אוזנו. הוא שמע בבירור את המילים "משרד הקסמים", "קוסמים" ו"מוּגְלגים". ברור שכל הביטויים האלה מייצגים משהו סודי, ופרַנק הצליח לחשוב רק על שני סוגים של אנשים שמדברים בצופן - מרגלים ופושעים. פרַנק הידק שוב את אחיזתו
במקל-ההליכה שלו, והִסכּית במִשנֵה-קשב.
"אם כן, אדוני נחוש להמשיך?" שאל זְנַב-תּוֹלָע בשקט.
"מובן שאני נחוש, זְנַב-תּוֹלָע." כעת היתה נימה של איוּם בקול הקר.
היתה הפסקה קצרה - ואז זְנַב-תּוֹלָע דיבר, והמילים געשו מתוכו בבת-אחת, כאילו כפה על עצמו לדבר לפני שיֹאבד לו האומץ.
"ניתן לעשות את זה ללא הַארִי פּוֹטֶר, אדוני."
הפסקה נוספת, הפעם ארוכה יותר, ואז -
"ללא הארי פּוֹטר?" לחש הקול השני חרישית. "אני מבין..."

המשך הפרק תחת "כתבות המשך".