מחאה לגיטימית

יום האדמה ה-25, שאותו עומדים להחיות ערביי ישראל מחר, עשוי להיות היום המכריע ביותר בחייהם ובתולדות הדו-קיום במדינה. זאת על רקע אירועי אוקטובר הקשים, אשר השלכותיהם החמורות והמאיימות נמשכות, בצורה זו או אחרת, עד עצם היום הזה.
מחר, יום שישי, עשוי להיות יום הדין. בכל מקרה זהו יום הדין.
אם אירועי יום האדמה - שביתה כללית במגזר, ותהלוכה ראשית בסח'נין–עראבה - יעברו ב"שקט", הרי שפני כולנו, מגזר ומדינה, הם בכיוון המשך הדו-קיום, ואף שיפורו וביסוסו.
אבל אם חלילה יתפתחו עימותים קשים, שלא לדבר על הרוגים ופצועים, הרי שמגמת ההסלמה ביחסים תעמיק ותתבסס, וסופה שהיא עלולה להוביל עד כדי היפרדות ודרישה לאוטונומיה פוליטית לאומית.
כאן המקום לציין כדוגמה טובה של תגובה את חוסר ההענשה של האזרחים הערבים על רקע החרמת הבחירות האחרונות.
בתחילתו ובסופו של דבר מדובר כאן, כמו תמיד, בלגיטימיות של האזרחים הערבים להבליט ולשמר את זהותם, ולמחות ולהביע עמדות שונות מבלי שיוענשו ויירדפו, ומבלי שהמחאה הזאת תסתיים בהרג ובפציעה.
בהקשר זה חובה לחזור ולהדגיש כי האזרחים הערבים רואים את עצמם אזרחי מדינה, ורואים בישראל את מדינתם היחידה. אולם רק ובתנאי שהיא תקבל אותם. על כן, פעילויות המחאה שלערביי ישראל מחר, חריפות ככל שיהיו, הן ביטוי ברור וחותך להרגשה הזאת, ולא להפך, כפי שאחדים מבינים או מפרשים, תוך פגיעה בלגיטימיות שלהם והסתה נגדם. יש שעושים זאת מתוך בורות, ויש בזדון ובחוסר ניקיון כפיים.
מחר, יום האדמה, מתכוונים האזרחים הערבים לבחון את הלגיטימיות שלהם כאזרחים שמותר להם למחות - אגב, לא יותר מאחרים - מבלי שיירו בהם ויענישו אותם עד חורמה.
זהו אינו מבחנם של האזרחים הערבים, אלא מבחנם של מוסדות המדינה, ואף, ואולי בעיקר, של ראש הממשלה אריאל שרון. שרון, שקרא והבטיח לפתוח דף חדש בין הערבים הישראלים לבין המדינה. למרבית הפלא, ואולי לגמרי לא, האזרחים הערבים קונים את הבטחתו. הם לפחות מאוד רוצים להאמין בה.
ואני מבקש לסיים בציון עובדה חשובה: האזרחים הערבים מעולם לא קיבלו החלטה ולא נקטו או אימצו עמדה כשהיה מדובר בסוגיות "הבעייתיות", מבלי שנדחפו לכך על ידי האחרים, או אפילו אולצו לכך.


לוטפי משעור, עורך העיתון בשפה הערבית "א-סינארה"