פרק שלישי: הליאונה

מאוחר יותר, ב-85', הגיעה הלאונה דור-שלישי, שנראתה מודרנית וגדולה יותר ואכן הייתה כזו. אז עדיין לא ידענו שקוראים לה כך והמשכנו לכנותה "סובארו DL". בסיס הגלגלים אולי התאים לסופר-מיני של עכשיו (246 ס"מ בלבד…), ו-74 כ"ס ממנוע 1.6 ליטר נראים היום לא יותר מעלובים, אבל אז… כן, היו גם, אסור לשכוח, "חלונות חשמליים". כן, הייתה גם קופה משולשת דלתות וסטיישן אבל הסדאן הייתה כמובן זו שלקחה את הקופה.
אולמות התצוגה היו עמוסי קונים והסיפורים על נפנוף לא אלגנטי של לקוחות מהסוכנות, עלבונות מילוליים ויחס שאינו מובן מאליו גם בדוכני שוק, לא שינו את התמונה. גם לא אותה הופעת סולו מפורסמת של היבואן, דניאל ברקוביץ', שצעק על הלקוחות באחד הערבים החמים כי "תצאו מכאן. שם ליד יש פיאט, לכו תקנו שם". לזכותו של ברקוביץ' יצוין שהוא לא הפלה בין לקוחות לעיתונאים. כאשר אלה הגיעו כדי להתעניין בחומר עדכני, מצאו עצמם מתוסכלים. כאשר רצו לבצע נסיעת מבחן מצאו עצמם חוזרים הביתה במונית.
וכאן, הביקורת המאוד-לא-נלהבת בעיתונות המקצועית לא הבריחה את הקונים. המכונית עצמה לא הייתה נוחה במיוחד, התנהגות הכביש הייתה בסיסית ולא יותר ועל הנאה מנהיגה אי אפשר היה לדבר. אך המכונית הזו הוכחה כיעילה ואמינה, שלא להזכיר כי הצליחה לשמור על ערך הכסף יותר ממניות הבנקים.
קהל הסוברואידים סתם את האף, ספג עלבונות והמשיך לקנות, ולקנות, ולקנות את מכונית העם. נכון, לפחות חלק מהצלחתה יש לרשום לזכות עובדת היותה היפנית היחידה בארץ. אמנם בתחילת שנות השמונים התייצבו כאן גם דייהטסו וסוזוקי, אך להם לא היו מכוניות גדולות שיכולות היו לסכן את יפנאוטו. קריאת תגר יחידה באותו זמן הגיעה מכיוון סיטרואן עם ה-BX , מכונית שלא יכולה ולא הייתה צריכה להתחרות בסובארו. ההתרסקות הכואבת של הצרפתיה רק חיזקה את היפנית ואת התחושה ש"אנשים חכמים, סובארו קונים".
אך לא לעולם חוסן. הסדק הראשון שנראה בחומה המבוצרת היטב של יפנאוטו הגיעה בדמות שער עצמי שהבקיע היבואן בפרשת הלגאסי ובעיות האמינות שהפגינה. גם הניסיון הכושל לשווק את ה-SVX הספורטיבית והיקרה מדי צריך היה להדליק נורות אזהרה. אבל זה כבר סיפור אחר.