מי לחץ על ההדק?

ב-20 באפריל, 1999, נכנסו אריק הריס ודילן קלבולד עם נשק לתיכון קולומביין בקולורדו בו למדו, ופתחו בטבח של חבריהם ללימודים, מהנוראים שהיו בארה"ב. לפני שהתאבדו רצחו הריס וקלבולד מורה ו-12 תלמידים ופצעו 23.
ב-19 באפריל 2001, שנתיים מינוס יום אחרי הטבח, יום לפני שהמקרה היה מתיישן מבחינת האפשרות להגיש תביעה אזרחית, הגישו נציגי משפחות הקורבנות לבית המשפט תביעה בסך 5 מיליארד דולר כנגד 25 חברות משחקים, ביניהן סגה וסוני.
טענת התובעים היא שמשחקי מחשב שיחקו חלק חשוב ביצירת המצב הנפשי שהוביל את הרוצחים למסע הטרור שלהם. במיוחד הם מציינים את משחק היריות המפורסם Doom של חברת ID, הנמצאת בין הנתבעות, כמשחק שהריס וקלבולד היו מכורים אליו. לפי התביעה, הרוצחים השאירו מאחוריהם וידאו, שבו הם מעידים ישירות על ההשראה שקיבלו למעשה מהמשחק שהעריצו.

נער לא הופך למפלצת בגלל משחק

יש מספר סיבות למה התביעה הזאת, עם כל ההזדהות עם המשפחות שנפגעו אנושות, היא לא לעניין ואפילו מזיקה. ראשית, ברור לכל אחד, גם לתובעים כמובן, שנער לא הופך פתאום למפלצת תאבת דם ורצחנית בגלל שהוא שיחק ב-Doom. גם אם הוא מספיק אהב את המשחק בשביל להתמכר אליו. לתביעה יהיה קשה לתמוך בטענה שלמשחק מחשב או שניים, פעילות ששייכת בבירור לתחום הבידור הפנטסטי, היתה השפעה רבה יותר על הפסיכולוגיה של הנערים מאשר להוריהם, ליחסים החברתיים שלהם בתיכון, או אפילו לחדשות שראו בטלוויזיה כל יום. איזה צידוק יש לבחירת תעשיית המשחקים כשעיר לעזאזל?

להפסיק לייצר טלוויזיות בגלל מקרי אפילפסיה?

התובעים יכולים ללכת על הטיעון שמשחקי המחשב היוו טריגר שהיטה את הריס וקלבולד ספציפית להתנהגות אלימה קיצונית, בגלל המבנה הנפשי הבעייתי שלהם. אבל במקרה הזה האם לא הגיוני יותר להאשים את מערכת הסיוע הסוציאלי, שלא איתרה את הנערים הבעיתיים ולא הגישה להם את העזרה/טיפול שהיו זקוקים לו?
מאות מיליוני אנשים נהנים מ-Doom ודומיו, בלי לפתח התנהגות אלימה בעקבות זאת. לשלול מכלל האוכלוסיה משחקים כמו Doom, בגלל שיש כמה אנשים עם מבנה אישיות קיצוני, העלולים להיות מושפעים ממשחקים כאלה, זה הגיוני כמו להפסיק לייצר טלוויזיות בגלל שיש אנשים שהמרקע המרצד עלול לגרום להם להתקפות אפילפסיה.

בריחה מהניסיון האמיתי לאתר את מקורות האלימות

נושא האלימות במשחקי מחשב, גם ביחד וגם בנפרד מנושא האלימות במדיה בכלל, כולל מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע, הוא נושא שנוי במחלוקת בארה"ב, שנחשבת למדינה המערבית האלימה ביותר. סנטור ג'ו ליברמן, לשעבר המועמד של אל גור למשרת סגן הנשיא, מוביל כבר שנים קו נוקשה כנגד תוכן אלים בתעשיית הבידור ומחשיב אותה כגורם ישיר ועיקרי בעלייה המשמעותית ברמת האלימות במדינה. יש טענות ביקורתיות ששוות בדיקה אחראית ורצינית, אבל סימון משחקי מחשב, סרטים או שירי ראפ כאשמים במצב זו בריחה פשטנית מהניסיון המורכב לאתר את מקורות האלימות של החברה האמריקנית.