אם כל הנכבות

בתש"ח, 1948, הכריזו היהודים על הקמת מדינת ישראל. באותה עת הובסו הפלסטינים והפסידו את מולדתם-מדינתם.
מדינות ערב והעם הפלסטיני העדיפו לקרוא לתבוסה "הנכבה" (אסון), ולא שואה. התירוץ שלהם היה כי הנכבה היא תיאור ראוי יותר, במיוחד שהבטיחו כי "העוול יתוקן תוך פרק זמן קצר". משטפחה המציאות על פניהם, נולד ויכוח שמתנהל עד עצם היום הזה: האם ראוי עדיין להשתמש במילה נכבה? האמת היא שהמילה נכבה הולמת יותר את הפלסטינים שנשארו במולדתם. לגבי הפליטים הפלסטינים הרי מדובר בשואה לכל דבר ועניין, ולא בסתם נכבה.
עד כאן תרומתי בתחום הטרמינולוגיה, בהנחה שהיא חשובה גם כדי לנהל ויכוח בנושא הכאוב הזה, וכדי להבין את המצב של האוכלוסייה הערבית בישראל, שהיא חלק מהעם הפלסטיני כמו שהיא חלק מהאוכלוסייה של מדינת ישראל.
הנכבה היא מנת חלקם של ערביי ישראל לא רק מפני שרוב קרוביהם גורשו אל מעבר לגבולות המדינה ב-1948, ולא רק מפני שמאות אלפים מהם חיים עד היום במרחק מטרים מהכפרים המקוריים שלהם, אלא גם מפני שהמדיניות של ממשלות ישראל עשתה ועושה מהם "בני הנכבה", וכל זאת בלשון תמצות והמעטה.
על כן קשה להבין את ההיגיון של מי שבא אליהם היום בטענות. שהרי זה כל כך טבעי וכל כך אנושי, ואפילו כל כך ישראלי, להחיות את הזיכרון ולהפגין רגשות מחאה.
הטענה כאילו חגיגת הנכבה היא קריאת תיגר על קיומה של מדינת ישראל היא במקרה הטוב טענה פסולה, אשר יסודה בחוסר הלגיטימיות של האזרח הערבי, וגם בחוסר הכנות והיושר.
ואילו לגבי הטענה-שאלה מדוע נזכרו אזרחי ישראל פתאום, לפני שנתיים-שלוש, "לחגוג" את הנכבה, הרי התשובה ברורה: מישהו, לא ערבי, הזכיר להם זאת. הן ביחס המתמשך שלו אליהם, והן בניסיון להבעיר את ההסתה נגדם. ובכלל, הגיע הזמן לפתוח את התיק הזה שנקרא "ערביי ישראל", וללא דיחוי.
לדעתי, השאלה היום היא אחרת: האם בכלל, וכיצד, יכולים כולנו, ערבים ויהודים כאחד, לחיות גם את יום העצמאות וגם את הנכבה. והתשובה היא אחת: זאת היא המציאות וחייבים לחיות אותה. העצמאות והנכבה נולדו מאותו הרחם, ובאותו תאריך. הן תאומות.
שאלת השאלות היא האם יוכלו האזרחים הערבים לחיות במציאות זאת לאורך שנים, מבלי שאישיותם החצויה תתפוצץ ותסכן את ישראל.
הדבר אינו קל כלל ועיקר, אך הוא אפשרי, מה גם שאין פתרון זולתו.
למען הכנות הדבר אפשרי בתנאי אחד ויחיד: שהאזרחים הערבים יקבלו את הלגיטימציה שלהם, כאן במדינה, ואז יזכו לקבל את הזכויות שלהם על כל המשתמע מכך, ושבני עמם יזכו להקים את מדינתם העצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה, כאשר מזרח ירושלים, בצורה זו או אחרת, תשמש לה כבירה; ושבעיית הפליטים תיפתר ברמה העקרונית והמעשית על ידי הכרה בבעיות ובאחריות ההדדית לה, ובמציאת פתרון שיאפשר שיבה משפחתית-אנושית-מוגבלת אל גבולות מדינת ישראל. כמובן שהשיבה האמיתית תתבצע בשטחי המדינה הפלסטינית.
נא לזכור: פתרון הנכבה הוא לא עניין פלסטיני בלבד. שהרי גם ישראל היא "בת של הנכבה", כמו שהפלסטינים הם בניה. זאת היא המציאות ואלה הם שורשיה.


לוטפי משעור, עורך העיתון "אל-סינארה"