פינוי בלתי נמנע

מלאה שנה ליציאת צה"ל מדרום לבנון. כך הסתיימה, כביכול, המערכה ההיא, שהחלה ביולי 82'. "מלחמת שלום הגליל" כינו את המבצע הזה, שהיה אמור להימשך שלושה-ארבעה ימים. עד מהרה נותר השם הזה חקוק רק על מצבות נופליה של "מלחמת לבנון".
לא היתה בתולדותינו כמותה. היו קשות ממנה, לא היתה רעה ממנה. היא היתה הממושכת ביותר מכל מלחמות ישראל והשנויה ביותר במחלוקת, מראשיתה עד סופה כביכול, בצאת אחרוני חיילינו מדרום ארץ הארזים. הסיפור ידוע. צה"ל זקוק, כנראה, להכרת צדקת הדרך, לתחושת הכרחיותה של המלחמה ולהסכמה לאומית רחבה ככל האפשר כדי לבטא את המיטב שבו, את הנועז שבו, את הנכון, באין ברירה. הפולמוס שהחל עם הכניסה ללבנון לפני 19 שנים לא חדל ללוות גם את היציאה ממנה, באותו פינוי חפוז ובהול, חד צדדי, בלתי נמנע, המותיר טעם מר, לעיני לוחמי חיזבאללה חוגגי השחצנות המנצחת ולעיני רבים מבעלי בריתנו באזור הנגוע ההוא, שחשו מופקרים ונבגדים.
שמעתי באומרים כי מלחמת לבנון השיגה את יעדיה מבחינה היסטורית ואסטרטגית, ועקרה את מדינת אש"ף מגבולנו. זה מזכיר לי את המ"מ שהרגיע את חייליו השוכבים לישון בשטח שורץ עקרבים: "את תפחדו מהעקרבים. הנחשים אכלו את כולם". אש"ף שגורש מביירות עבר לתוניס ומשם הגיע לעזה ורמאללה, וחיזבאללה עדיין יורד לחיינו.
הפינוי היה בלתי נמנע מפני שעם קרוע אינו יכול להקריב את חייליו במלחמה שמראשיתה עד סופה היתה שרויה בריב פנימי קשה. לא ארגון ארבע אמהות בלבד גרם לכך, אלא קואליציה רחבה, שמאל וימין ומרכז, ששאלה: מה טעם להישאר שם? מה מטרות המלחמה שלנו? עד מתי? שוב הוברר לנו כי מלחמות ההתשה היו תמיד בעוכרינו, ולעומתן זכינו להישגים במלחמות התנועה והתמרון. צורת הקרב הזאת תמיד שירתה את האויב. הזמן המעגלי, הדימום הנמשך. פני החללים הצעירים. גם הבכי המצולם. ומעל לכל, המחלוקת האוכלת בכל פה. מלחמות ההתשה הן הן שיצרו שירה אחרת ותיאטרון אחר ומשברים קשים בפוליטיקה וברוח. הן הן שעוררו את תנועות המחאה.

כדאי לישון עם נעליים

כבר שנה. ערב היציאה מלבנון היו שאמרו וכתבו שעזיבת לבנון תביא שקט לצפון וליישוביו. אמרו שחיזבאללה, תנועה שקמה והתעצמה בשל היותנו שם, תחדל להילחם בנו לאחר שהשיגה את מטרותיה. אחרים אמרו שאלה לא יניחו לנו ויהוו חיל חלוץ במערכה הכוללת, ההיסטורית, רבת הסבלנות למען "שחרור ירושלים", כלומר למען חיסולה של ישראל. מפעם לפעם אנו נאלצים לשמוע את דברי הרהב והשחץ של השייח נסראללה נגד ישראל וצבאה, את אמרתו הידועה שהחייל הישראלי עייף וירא את התלאות והמוות, בעוד אנשיו שלו נכונים לקורבן למען מולדתם, דתם ואמונתם. הוא ממשיך להרחיב את פיו ולאיים ומעורר בקרב רבים מהישראלים זעם וחרון ונכונות להילחם.
שנה ראשונה. חיזבאללה ממשיך להתגרות. הוא מצפצף על החלטות מועצת הביטחון, חוטף חיילים והופך את חוות שבעה ואת הר דוב למוקד להמשך המלחמה. גם ממשלת לבנון הוואסאלית נמנעת מהצבת צבאה בגבול. אומרים שאינתיפאדת אל-אקצה פרצה מפני שהפלסטינים ראו את צה"ל בהסתלקותו תחת לחץ הגרילה. אנשי חיזבאללה מצטרפים אל מבקשי נפשנו כאן, מסייעים באמצעי לוחמה, בהדרכה, בשותפות לטרור. והסורים מקשיחים עמדתם, בעוד נשיאם, היורש הצעיר, מכריז קבל עם ועולם ש"ישראל גרועה מהנאצים וכי היהודים רוצחים את הפלסטינים כשם שרצחו את ישו". לא משעמם.
שנה ראשונה. הימים הבאים יוכיחו אם פינוי דרום לבנון אכן יביא להשקטה או יעמיד את ישראל במצב המחייב תגובה מול התגרות נמשכת. רצוי שנהיה בכוננות ספיגה, שנישן בבגדים ובנעליים, עד אשר יבואו הימים האחרים. והם יבואו מפני ששני הצדדים יגיעו לידי מסקנה שאי אפשר לפתור בעיות בכוח ועדיף לדבר. השייח נסראללה אינו מכיר את ישראל. הוא עתיד להתבדות, לשלם ולהתפכח. השאלה היא מה יהיה מחיר ההתפכחות הזאת.